הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו – יוליכנו אחריו אפילו למדי. לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין. ואם מת – יחזיר ליורשיו.
פיהמ״ש שם: יש לאדם לשלם הגזילה לבית דין שבעירו, ומביא אשמו ומתכפר לו. וישאר אותו הממון ביד בית דין עד שיבוא בעליו, או ישלחוהו בית דין, או יעשו בו מה שייראה בעיניהם.
בבא קמא קג,ב – קד,א (עם פירש״י):
נשבע לו – אין, לא נשבע לו – לא (בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה), מני? לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא! דתניא: גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן, וכל אחד אומר, ״אותי גזל״ – מניח גזילה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שישלם גזילה לכל אחד [ואחד] (דהשבה לידיה בעינן, ולא סגי במניח לפניו לומר, מי שהוא שלו יטלנה); מני? אי רבי טרפון, אע״ג דאישתבע, אמר, מניח גזילה ביניהם ומסתלק (ולא בעי לאמטויי לידיה, וסגי במניח לפניו, שהרי הבעלים שם הוא)! אי רבי עקיבא, אע״ג דלא אישתבע, אמר, עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד! ... אלא אמר רבא: שאני מתניתין, דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה, כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה, הוה ליה כמאן דאמר ליה, ״יהיו לי בידך״ (מתניתין דברי הכל היא, ולא דמיא לאין יודע, דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא לענין דינא. דר׳ טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל, ור׳ עקיבא מחייב אע״ג דלא נשבע. והאי דפרכת לעיל ואי ר׳ עקיבא אע״ג דלא אשתבע, לאו פירכא היא, דהתם דין הוא דאע״ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד, שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל; אבל הכא במתניתין דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב, הוי גביה כפקדון), הלכך: נשבע (תחילה קודם הודאה) אע״ג דקאמר ליה ״יהיו לי בידך״, כיון דבעי כפרה – לא סגי עד דמטי לידיה; הא לא אישתבע, הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה.
פירש ר״ח ז״ל (מובא בספר הנר עמ׳ צז):
הגוזל את חבירו שוה פרוטה וכול׳, דייקינן מתניתין דקתני: ונשבע – דוקא נשבע הוא דבעי לאמטייה בתריה אפילו למדי, אבל לא נשבע – לא.
יש שאינם גורסים בגמרא ״אלא אמר רבא״, ולשיטתם אין המשנה כדברי הכל אלא כר׳ טרפון ואין הלכה כמותו. ברם, ברור שרבינו גרס ״אלא״. כן מעיד הרמב״ן במלחמות (לז,ב בדפי הרי״ף):
ור״ש ז״ל כך כתב וגריס ״אלא״, ורב חננאל ז״ל נמי פירש דמתניתין דברי הכל. ואף בשאילתות דרב אחא משבחא גאון ז״ל מצינו הגירסא ופירושה כמו שכתבנו דמתניתין ר״ע. ואומר אני שלא חלק אדם בדבר. ומקצת הנוסחאות שאין בהם ״אלא״, אין להקפיד עליהם, יש לנו כיוצא בהם הרבה בתלמוד: במסכת פסחים פרק אלו דברים
(פסחים עג,ב): אמר רב הונא בריה דרב יהושע, הכא במאי עסקינן, כגון שהפרישו קודם חצות. ופריך עלה, ודחיה, והדר גרסינן: אמר רב פפא, האי מני ר״א היא; ושם בפסחים בפרק ואלו עוברין: הכא במאי עסקינן, כגון שבשלו בעצי מוקצה, וראוי היה לומר בהן ״אלא״; ובפרק שנים אוחזין
(בבא מציעא טו,ב): ואי בעית אימא, כגון בשבח המגיע לכתפים וכו׳. ואקשינן, ומפרקינן: לא קשיא אחרינא, וראוי היה לומר ״אלא״, כל שכן בכאן שכיון שהביאו מודה ר׳ טרפון וכו׳, נמצינו צריכין לתרץ לר׳ טרפון ור׳ עקיבא בענין אחד, שהרי שוו במודה מפי עצמו. ולפיכך אמר סתם: שאני מתניתין דלא שייכא בפלוגתא דידהו. וגירסת הגאונים ז״ל מפורשת ונאמנת יותר, אבל מעולם לא העמיד אדם משנתנו כר׳ טרפון ולא כר׳ עקיבא, שאין צורך.
שאילתות פ׳ ויקרא (העמק שאלה סי׳ עב; מירסקי סי׳ פו):
שאילתא: דאילו מאן דאפקיד חבריה פקדון גביה אי נמי גזילה, וכפר ליה ואישתבע ליה והדר מודי לה, מיחייב לשלומי קרן וחומש לבעלים ואשם לגבי מזבח, שנאמר: ׳נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי׳ ׳ וגו׳. מאי ׳תשומת יד׳? אמר רב חסדא, כגון שיחד לו כלי להלוותו; ׳עושק׳ – כגון שייחד לו כלי לעושקו. ועד דמטי ממונא לידי דנגזל לא הווייה השבה, כדתנן: הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו – יוליכנו אחריו אפילו למדי. והוינן בה: מני מתניתין? לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא, דאי רבי טרפון, אף על גב דאישתבע מניח גזילה ביניהן ומסתלק, אי רבי עקיבא, אף על גב דלא אישתבע אמר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, דתנן: גזל לאחד מחמשה ואינו יודע אי זה מהם גזל – מניח גזלה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד. ומשנינן: לעולם רבי טרפון היא, ומודה רבי טרפון היכא דאישתבע, דכתיב: ׳לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳. והא בלא שבועה נמי כל הודאה אודויי מודי רבי טרפון, דהא תנן: מודה רבי טרפון באומר, לשנים מכם גזלתי מנה ואיני יודע אי זה הוא מכם, או, אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא, שנותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו! אלא אמר רבא, שאני מתניתין הואיל וידע ממאן דגזל והדר גזילה למריה וטעמה אמטול דנשבע דבעינן ׳לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳, הא לאו הכי כמאן דאמר ליה יהיה לו בידך דמי, ואימא לך רבי עקיבא נמי היכא דידע ממאן דגזל דהדר למריה – מודה, ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין. כדתניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק, תקנה גדולה תיקנו, שאם היתה יציאה יתירה על הקרן – מביא קרן וחומש בבית דין ומביא אשמו ומתכפר ליה. מאי טעמא? משום תקנת שבים, אבל יציאה אין יתירה על הקרן כי יהיב לשלוח בית דין – לא מיפטר, אלא יוליכנו הוא בעצמו. ודאי שמע ניגזל דיהבנון לשליח ושדר למשקלינהו ומטו לידיה דשליח – קמו להו ברשותיה, אי נמי, שוייה נגזל שליח בית דין לאיתויי מגזלן כי מטו לידיה דשליח קמו להו ברשותיה דלהכי שוי שלוח בית דין שליח ולא שוי איניש אחרינא.
סוף השאילתא מובא לפנינו (ד״ה ולא יתן).
אמנם מירסקי מציין כי רוב כי״י גורסים כמו שמעיד הרמב״ן: ״אלא אמר רבא״, אבל הוא מציין שישנם כמה כי״י שגורסים: ״רבא אמר״, וברור שצריך לפרש כמו הרמב״ן.
אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה – כמבואר לעיל הלכה ז: ״שאין פחות משוה פרוטה ממון״. דייק לכתוב: ״על שוה פרוטה ומעלה״ – כלומר, גם על שווה פרוטה בלבד אם נשבע, אע״פ שאין בחומשו שיעור ממון ופטור מחומש (כלקמן הלכה יב), מכל מקום חייב לרדוף להחזיר לנגזל את המגיע לו.
אפילו הן באיי הים – הוא מה שאמרה המשנה: ״אפילו למדי״, והעדיף רבינו לשון מקרא: ׳ומאיי הים׳
(ישעיהו יא,יא), ועליהם אומר ירמיה: ׳באיים ממרחק׳ (לא,ט).
שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו – בגמרא הנ״ל אמרו:
נשבע – אע״ג דקאמר ליה ״יהיו לי בידך״, כיון דבעי כפרה – לא סגי עד דמטי לידיה. והוא כמבואר לעיל שם (קג,ב):
היכא דאישתבע... מאי טעמא – דאמר קרא (ויקרא ה,כד): ׳לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳. ואף על פי כן, מפני תקנת השבים ״תקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן – משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו״. מעתה, אם אמר לו הנגזל ״יהיו לי בידך״, למה לא תועיל אמירתו לכל הפחות מתקנת השבים, ותהיה לו כפרה?
על כן ראה רבינו כדרכו בקודש לפרש לנו את הגמרא באופן שתסתלק קושיא זו. מה שאמרו: ״אף על גב דקאמר ליה, יהיו לי בידך״ – מתי אמר? ברור שזה לא יתכן אחרי שכבר נשבע הגזלן שאין לו בידו כלום, ״מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע״. אמנם יתכן שאמר לו כך בעת התביעה, וניסה לשכנע אותו להודות שמא משתמט הוא, ואמר לו, ״אל תפחד להודות, כי אני אניח שיהיו הדמים בידך עד שתוכל לשלם״. אולם אחרי שכבר נשבע, מה עוד יש לו לנגזל לקוות? לפיכך מתייאש הוא, וממילא אם אחר כך שב הגזלן מרעתו והודה, אין לו עוד כפרה עד שיוציא את הגזלה מתחת ידו, והיינו או שיחזיר את הגזלה לבעליה או שימסרנה לבית דין כתקנת השבים (ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן שסז אות ג).
החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה... או שמחל לו וכו׳ – יש לשים לב לשינוי בהעתקת המשנה הנ״ל
(בבא קמא ט,ה): ״הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו – יוליכנו אחריו״. רבינו הוסיף: ״נשבע על שוה פרוטה
ומעלה״, ועוד הוסיף: ״אפילו החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה״. תוספות הללו מתבקשות מאליהן, שהרי אין דין זה בשווה פרוטה דווקא, אלא הכוונה היא ״לכל הפחות שווה פרוטה״, וכך מפורש
בתוספתא בבא קמא י,יא: ״פרוטה בקרן מעכב״, כלומר, אפילו שווה פרוטה בלבד מעכב ואין צריך לומר למעלה משווה פרוטה. ביאור זה מיוסד גם על המשנה בבא קמא ט,ו:
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן – אינו צריך לילך אחריו. נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן – הרי זה צריך לילך אחריו.
פיהמ״ש שם: ואפילו היתה הגזלה קימת, אם לא נשאר עליו מן הקרן אלא פחות משוה פרוטה, אינו צריך לילך אחריו, ולא נאמר שמא יתיקר אותו החלק מן הגזלה השוה עתה פחות מפרוטה ויחזור לפרוטה.
יש לשים לב שרבינו העתיק משנה זו לפנינו כצורתה בהלכה יא, והקדים את המשתמע ממנה שאין הבדל בין מחל לו הנגזל לבין החזיר הגזלן, ואדרבה לא זו אף זו משמיע לנו: לא בלבד ״החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה״ אין זה מועיל לו על הפרוטה הנשארת והוא ״חייב להוליכה אחר הנגזל״ שהלה עדיין תובע את שלו, אלא אפילו מחל לו על הקרן ועל החומש חוץ משוה פרוטה בקרן, והיה עולה על דעתנו שכיון שמחל לו הנגזל כמעט על הכל מן הסתם לא יקפיד עליו לטרוח טרחה יתירה רק על פרוטה אחת בלבד, מכל מקום ״חייב להוליכו אחריו״. הואיל ומחל לו על הכל חוץ משווה פרוטה, לפחות את המעט שנשאר לו – ישלם ויטרח בו.
על משנה זו מבואר בגמרא שם קה,א:
חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן [אינו צריך לילך אחריו] – אמר רב פפא: לא שנו אלא שאין גזילה קיימת, אבל גזילה קיימת – צריך לילך אחריו, חיישינן שמא תייקר. איכא דאמרי, אמר רב פפא: לא שנא גזילה קיימת ולא שנא שאין גזילה קיימת – אינו צריך לילך אחריו, לשמא תייקר לא חיישינן.
כדרכו בקודש פסק רבינו כלשון אחרון על פי הכלל של הגאונים שכבר ציינתי עליו הרבה פעמים (ראה לעיל א,ח הערה 4). כלומר, אם נשאר אצלו פחות משווה פרוטה אינו חייב להוליכו אחריו, אבל אם יבואו הבעלים לתבוע את שלהם חייב לתת להם.
ולא יתן... לשלוחו אלא אם כן עשה... השליח בעדים – בבא קמא קד,א (עם פירש״י):
איתמר: שליח שעשאו בעדים (ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו, ונתנם לו) – רב חסדא אמר: הוי שליח (ואם נאנסו בדרך – פטור בעל הבית שנתנם לו). רבה אמר: לא הוי שליח. רב חסדא אמר הוי שליח, להכי טרחי ואוקמיה בעדים דליקו ברשותיה. רבה אמר לא הוי שליח, הכי קאמר: איניש מהימנא הוא, אי סמכת – סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה – שדר בידיה.
תנן: השואל את הפרה, ושילחה ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה – פטור (דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים, עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו׳); האי שלוחו היכי דמי? אי דלא עשה בעדים, מנא ידעינן (דשלוחו הוא, דקרי ליה מתניתין שלוחו)? אלא דעשה בעדים, וקתני דפטור, קשיא לרב חסדא! כדאמר רב חסדא: בשכירו ולקיטו, הכא נמי בשכירו (נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת) ולקיטו (שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא, לשון מורי, לישנא אחרינא: לקיטו לוקט תבואתו). תנן: לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו; האי שלוחו היכי דמי? אי דלא עשאו בעדים, מנא ידעינן? אלא לאו דעשאו בעדים! תרגמא רב חסדא: בשכירו ולקיטו. אבל שליח שעשאו בעדים, מאי? הכי נמי דהוי שליח, אדתני סיפא: אבל נותן הוא לשליח בית דין, לפלוג וליתני בדידיה: שליח שעשאו בעדים, הכי נמי דהוי שליח! אמרי, לא פסיקא ליה; שליח בית דין, לא שנא עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן, הוי שליח – פסיקא ליה; שליח שעשאו בעדים, דכי עשאו נגזל הוא דהוי שליח, עשאו גזלן לא הוי שליח – לא פסיקא ליה.
ולאפוקי מהאי תנא (הא מתניתין דאוקימנא שליח בית דין אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל, לאפוקי מהאי תנא), דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין (דמשמע מתניתין דמשנתן לו – נפטר גזלן), שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן (כשעשאו נגזל קאמר, ולא כשעשאו גזלן), או עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו (מיד השליח) – פטור (מאונס הדרך. טעמא דנטל הנגזל, הא נאנסו מן השליח הראשון – חייב). רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: שליח שעשאו בעדים – הוי שליח, ואם תאמר, משנתנו (דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן, [לא] תוקמא בשעשאו בעדים, אלא) בממציא לו שליח, דאמר ליה, אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו, איתחזי ליה, דלמא איניש הוא דלא משכח לשדורי ליה (ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו, לומר לו, אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי); אי נמי, כדרב חסדא: בשכירו ולקיטו.
כתב הרי״ף (רמז קפד): ״והלכתא כרב חסדא דקיימי רבי יוחנן ורבי אלעזר כוותיה, והוה ליה רבה יחיד אצל רבים ולית הלכתא כוותיה״. וכן פסק רבינו.
בעניין אחריות השליח נביא כאן את סוף דברי השאילתא פ׳ ויקרא שהובאה לעיל (העמק שאלה סי׳ עב; מירסקי סי׳ פו):
ברם צריך, אילו היכא דשוי שליח בעדים ואמר ליה, זיל אייתי לי מגזלן, אי נמי זיל אייתי לי הלוואתי מיד לוה, כי מטי ההיא גזילה והלוואה לידי שליח כמאן דמטי לידיה דידיה דמי אי לא; אי נמי, כתב ליה דיסקא דשדר ליה ביד פלוני ואחתים סהדי עליה, מאי? מי אמרינן להכי שוי שליח בעדים ולהכי אחתים סהדי אדיסקא דליהוו סהדי עליה, דכד מטי ליד שליח קמו להו ברשות שליח ואיפטר ליה האיך מאונסא; או דילמא כיון דלא קביל עליה אונסא – אונסא ברשות לווה הוי, והאי דחתים עדים מאי קאמר ליה? הכי קאמר: אי פלטין מאונסא, האי איניש – איניש דקא מנטר להו שפיר ולא קא מפסיד להו, קאמר. מפלג פליגו בה שמואל ורבי יוחנן בהא מילתא, דאמר רבי יהודה אמר שמואל, אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה; ורבי יוחנן אמר: אם עדים חתומים עליה – משלחין. הילכתא מאי? תא שמע: דרבי אבא הוה מסיק זוזי בי רב יוסף בר חמא. אמר ליה לרב ספרא, בהדי דאתית איתינון לי, כי אתא אמר ליה רבא בריה, מי כתב לך ״התקבלתי״ דאונסא ברשותיה, הדר אמר ליה, אי כתב לך נמי ״התקבלתי״ לא יהבינון לך, דילמא אדאתית ואזלת שכיב רבי אבא ונפלו זוזי קמי יתמי, והתקבלתי דידיה ולא כלום הוא לי. אלא לקנינון לך אגב ארעא דליהוו זוזי דידך, וכתוב לן אנת: ״התקבלתי״. אלמא, הילכתא כותיה דשמואל, וכן הילכתא.
ואם תאמר: דבהלכות גזילה פ״ז כתב הרמב״ם ז״ל אלא אם כן עשה השליח בעדים, ובהלכות שלוחין ושותפין פ״א [הלכה ח] כתב: ראובן שכתב לשמעון ואמר לו, מנה שיש לי בידך [שלחהו לי ביד לוי – אם רצה לשלחו, אינו חייב באחריותו, בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון, והוא שיכיר שהוא כתב ידו], משמע דהוי שליח אפילו שלא בעדים! הא לא קשיא דהכי שדרו ממתיבתא מכח מנהג התגרים, ומנהגא כי האי מנהגא הוא.
ואם תאמר: כיון דשליח בעדים הוי שליח, היכי פסקינן כשמואל דאמר אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתימי עלה! הא נמי לא קשיא, דלא מסהדי סהדי אלא שזהו דיוקני של פלוני אבל אשליחות גופא לא מסהדי. וברור הוא.
ראה הלכות שאלה ופקדון ג,א (ד״ה קודם שתכנס לרשות השואל) והשלם לכאן.
דתניא: ר׳ אלעזר ברבי צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן, משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו.
המאירי (שלזינגר עמ׳ 296) מוסיף ביאור:
ותקנה היא שתקנו לו חכמים, מפני שאם רב הדרך תהא ההוצאה מרובה והטרח יתר והשבים נרתעים לאחוריהם. ולא סוף דבר לבית דין עצמם אלא אף לשליח בית דין.
לשמא תתייקר לא חיישינן. לישנא משמע דלא חיישינן להכי, הא אם תתייקר הוי קרבן פסול למפרע. ולי נראה האיך יקריבו קרבן שיבא לידי פסול? אלא אגב דנקט האי לישנא ללישנא קמא נקטיה נמי ללישנא בתרא והאי לישנא סבר דאפילו תתיקר נמי לאחר הקרבה כשר הקרבן כיון דבשעת הקרבה לא היה מחויב להשיב. הרא״ש ז״ל. אבל הרשב״א ז״ל כתב דאם נתייקר לאחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם שישלם גזלו לא יצא. ע״כ לשונו.
כמו שביארנו – בהלכה הקודמת.