×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראליא, וכפר בו ונשבע על שקר, הרי זה מחויבב להחזירג לו את הקרן שכפר בו והוספתד חומש, וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזילות:
Whenever a person becomes financially obligated to a fellow Jew, denies that obligation and takes a false oath to support his denial, should he later admit his obligation he is liable to return the principal that he denied plus a surcharge of one fifth of the new total. He is also liable to bring a sacrifice, which is called a guilt offering, for robbery.
א. ד: הישראל. שינוי לשון לגריעותא.
ב. ב1: חייב. וכך ד (גם פ).
ג. ב1: לשלם (ובגיליון: נ״א לחזור).
ד. ב1, ת2: ותוספת. ד: והוספות. ושיבוש הוא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
כׇּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מָמוֹן לַחֲבֵרוֹ הַיִּשְׂרָאֵל וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ הַקֶּרֶן שֶׁכָּפַר בּוֹ וְהוֹסָפַת חֹמֶשׁ. וְחַיָּב בְּקָרְבָּן וְהוּא הַנִּקְרָא אֲשַׁם גְּזֵלוֹת:
(א-ג) כל מי שנתחייב כו׳ עד ולא נתן לו שכרו. פ׳ הגוזל עצים (דף ק״ג) ובמציעא פ׳ הזהב (דף נ״ה):
כללו של דבר כו׳ עד מחמת עצמו. פ׳ הגוזל עצים (דף ק״ד):
אבל אם היה חייב לשלם עד על גזל אביו. פ״ק דתמורה (דף ו׳):
כל מי שנתחייב וכו׳ – זה מפורש בכתוב ואיתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא ק״ג):
(א-ב) כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראל וכפר בו ונשבע על שקר הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספות חומש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזלות, אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו, כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון.
כבר הקשו האחרונים על מה שסתם הרמב״ם וכתב דגם בעושק ובהלואה חייב ק״ש ובב״מ דף מ״ח איתא דדוקא ביחד לו כלי לעשקו ולהלואתו ונאמרו בזה תירוצים שונים, אכן כבר הקשו בתוס׳ דאנסת ופתית את בתי דלא שייך יחוד כלי כיון דאכתי לא נתחייב ותירצו דמיירי שיחד לו כלי לכשיעמוד בדין וקאי למ״ד אם מקנה דשלבל״ע ע״ש ובודאי הוא דוחק לאוקמי מתני׳ שלא כהלכה.
ונראה עפ״י דאיתא בספרי הבאתי ברפ״א וז״ל אי והשיב ושלם יכול יהי׳ משיב ומשלם ואל תתמה שהרי הגנב משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר ומשלם דו״ה ת״ל גזילה גזילה הוא משלם ואין משיב ומשלם, והיינו דמקודם כתיב והשיב את הגזלה ואח״כ ושלם אותו בראשו, וקמ״ל בספרי דאינו משיב ומשלם, וא״כ ע״כ והשיב הוא כשהוא בעין ושלם כשאינו בעין, וא״כ י״ל דמה דאוקים רב חסדא כשיחד לו כלי לעשקו ולהלואתו, היינו כדי שיהי׳ אפשר שיהי׳ דין השבה גם בעושק ותשומת יד דבאמת בעיקר קרא דוהשיב כתיב נמי עושק וע״כ צריך לאוקמי שיחד לו כלי, ולכן אמר דבתשומת יד נמי משכחת לה באופן שיהי׳ דין השבה ומ״מ כי אהדריה קרא לא אהדר אלא בעושק כדאיתא שם, אבל מ״מ קרבן שבועה חייב נמי גם היכי דהוא בדין ושלם והיינו כשאינו בעין, אח״כ ראיתי דבעיקר הדברים כבר כתב כן הרמב״ן בחידושיו בב״מ דרב ששת אתא לאשמעינן רק שיהי׳ משכחת לה קרא דוהשיב אלא שלא הביא דברי הספרי ולא קרא דושלם ובדברינו לפי דברי הספרי מבואר ביותר, ואפשר כיון לזה הרמב״ן אלא שקיצר בדבריו:
(הקדמה)
פתיחה לפרק שביעי
כתוב בתורה (ויקרא ה,כא-כו):
נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטֹא בהנה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העֹשק אשר עשק או את הפקדון אשר הָפקד אתו או את האבדה אשר מצא. או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושִׁלַּם אֹתו בראשו וחמשתיו יֹסף עליו לאשר לו יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו יביא לה׳ איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן. וכפר עליו הכהן לפני ה׳ ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.
הרי מפורש כי כל מי שנתחייב ממון, והוא שווה פרוטה או יותר, לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר, ואחר כך הודה – חייב לשלם לו את הקרן שכפר בו בתוספת חומש מלבר, ועוד חייב להביא קרבן אשם, והוא הנקרא אשם גזלות. בפרק זה מציע רבינו דיני תשלום הקרן והחומש: א) מי משלם? ב) איך משלם? ג) חומש על חומש.
מי משלם?
כל שאילו הודה מעצמו חייב לשלם בדין מחמת עצמו ולא מחמת מורישו, וכפר ונשבע – משלם קרן וחומש. וכן, אם הגזלה קיימת ביד היורש, וכפר היורש ונשבע ואחר כך הודה – משלם קרן וחומש. הנשבע לגוי משלם את הקרן ואינו חייב בחומש. החומש והקרבן לכפרה הם באים, ואינו מביאם אלא אם הודה מעצמו, בין לפני שבאו עדים בין לאחר שבאו עדים. אבל אם לא הודה מעצמו, העדים מחייבים אותו לשלם את הקרן בלבד. (א-ח)
איך משלם?
הגוזל את חבירו, אע״פ שכפר בו, הואיל ולא נשבע – אם חזר והודה והבעלים יודעים, אינו חייב להוליך הגזלה אצל הבעלים, אלא תהא בידו עד שיבואו הבעלים ויטלו את שלהם. אבל אם נשבע, חייב להוליך את הגזלה אצל הבעלים אפילו למרחק. אולם תקנו חכמים משום תקנת השבים שיתננה לבית דין או לשליח בית דין, ואם נתן לבית דין הקרן והחומש – הרי זה מביא אשמו ומתכפר לו. החזיר את הקרן, אינו חייב להוליך את החומש אחרי הבעלים. (ט-יא)
חומש על חומש
המחזיר את הקרן לבעלים וכפר בחומש שנתחייב בו על הכפירה הראשונה, ונשבע עליו והודה – נעשה החומש כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר; מוסיף חומש על חומש עד שהחומש שיכפור בו וישבע עליו יתמעט משווה פרוטה. היה אצלו פקדון וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו, וחזר וטען שאבד ונשבע, ושוב חזר והודה שהוא אצלו – משלם חומש לכל שבועה ושבועה עם הקרן האחד. (יב-יג)
(א-ב) כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכו׳ – ויקרא ה,כ-כו:
וידבר ה׳ אל משה לאמר: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, או מצא אבדה וכחש בה, ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה. והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא, או מכל אשר ישבע עליו לשקר. ושלם אותו בראשו, וחמשתיו יסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו יביא לה׳ איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן. וכפר עליו הכהן לפני ה׳ ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.
ממון לחברו הישראלי וכו׳ – ספרא פרשת ויקרא פרק כב,א-ב (על פי כ״י רומי):
מה תלמוד לומר ׳עמיתו׳ עמיתו׳ שני פעמים? ׳עמיתו׳ – פרט לגבוה, ׳עמיתו׳ – פרט לאחרים (עמיתו = חברו הישראלי דווקא). ׳וכחש׳ – יכול האומר לחבירו, ״אכלתי היום״, והוא לא אכל, ״הלכתי לעיר פלונית״, והוא לא הלך? תלמוד לומר: ׳כי תחטא וכחש׳ – לא אמרתי אילא בכחש שקדמו חט, יצא כחש שלא קדמו חט.
רבי אומר: מה תלמוד לומר ׳וכחש בעמיתו בפקדון וג׳ או מצא אבדה וג׳ על שקר׳? מה אלו מיוחדין שהן שלממון, יצא דבר שאינו שלממון.
ולהלן שם (ה-ט):
׳וכחש בעמיתו׳ – יכול בדברים? תלמוד לומר: ׳בפקדון׳, מה פקדון מיוחד דבר שהוא שלממון, יצא דבר שאינו של ממון. או מה פיקדון מיוחד שאין לו רשות להוציאו, מלוה שיש לה רשות להוצאה מנין? תלמוד לומר: ׳או בתשומת יד׳. או מה אלו ואלו מיוחדין דברים שיש בהם מתנות יד, גזל שאין בו מתנות יד מנין? תלמוד לומר: ׳או בגזל׳. או מה אלו ואלו מיוחדין דברים שהן ניטלין מרשות הבעלים, הכובש שכר שכיר שאינו נטל מרשות הבעלים מנין? תלמוד לומר: ׳או עשק את עמיתו׳. או מה אלו ואלו מיוחדים דברים שדעת שנים יודעת בהן, אבדה שאין דעת שנים יודעת בה מנין? תלמוד לומר: ׳או מצא אבדה׳.
... או מה אלו ואלו מיוחדין דברים שאפשר לך לדעתן, דברים שאי איפשר לך לדעתן, כגון המערב מים ביין, (מיגול בקמה)[מי גלבקיא]⁠1 בשמן, מי עיין בדבש, חלב חמור בקטף, חול בפול, קומוס במור, עלי גפנים בפילון, מנין? תלמוד לומר: ׳על שקר׳ – על כל אשר ישקר.
או מה אלו ואילו מיוחדין דברים שאינו משלם עליהם אילא קרן, מנין תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה? האונס והמפתה והמוציא שם רע מנין? תלמוד לומר: ׳ומעלה מעל׳ ריבה.
או מה אלו ואלו מיוחדין דברים שאינן לנזקים, לנזקים מנין? חבל אדם באדם, קיניין בקיניין, אדם בקיניין, וקיניין באדם מנין? תלמוד לומר: ׳על אחת מכל אשר יעשה׳.
לחברו הישראלי – ראה לקמן הלכה ז ד״ה הנשבע לגוי.
וחייב בקרבןמשנה שבועות ה,א: שבועת הפקדון... ומה הוא חייב על זדונו? אשם בכסף שקלים.
והוא הנקרא אשם גזלותמשנה זבחים ה,ה:
זבחי שלמי צבור ואשמות. אלו הן אשמות: אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי – שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלים לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל ליום ולילה עד חצות.
וראה הקדמת רבינו לסדר קדשים:
וכן שבועת העדות ושבועת הפקדון – חייב קרבן אם נשבע לשקר, בין שהיה שוגג או מזיד כמו שנבאר בשני דכרתות... והקרבן שחייב על שבועת הפקדון, והוא אם כפר בפקדון ונשבע על כך לשקר, הוא איל אשם. וכן אם גזל ונשבע לשקר, או שנתחייב למי שהוא ממון משותפות, או מאבדה שמצא לו, או מגזלה שגזלו, או מאונאה שהונהו במשא ומתן, וכפר באותו הממון שהוטל עליו לשלמו מאחד האופנים הללו ונשבע על כך, הרי זה חייב איל אשם, וזה נקרא אשם גזלות. ושוים בכל זה אם היה שוגג או מזיד, כיון שנשבע – חייב אשם, כמו שביארנו בתשיעי דקמא.
והשווה הלכות שגגות ט,ז:
על הגזל כיצד? כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו, או הלוהו, או משום שותפות, או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע על שקר בין בזדון בין בשגגה, הרי זה מביא אשם על חטאתו, וזה הוא הנקרא אשם גזלות.
אחד הגוזל או העושק וכו׳משנה בבא קמא ט,ז:
... וכן בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם.
השווה הלכות שבועות א,ח-ט:
שבועת הפקדון כיצד? כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פקדון בין מלוה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבדה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: ׳לא תכחשו׳ (ויקרא יט,יא) – זו אזהרה לכפירת ממון... ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר, ועל זה נאמר: ׳ולא תשקרו איש בעמיתו׳ (שם) – זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון. ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון.
ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה? משלם הקרן שכפר בו עם תוספת חומש, ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר: ׳וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וכו׳ והיה כי יחטא ואשם׳, ולא נאמר בו ונעלם – לחייב שוגג כמזיד.
הגוזל... העושק... או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכו׳ – ארבעת אלה מפורשים בכתוב. ראה לעיל ד״ה כל מי.
בהעמק שאלה (פ׳ ויקרא שאילתא עב אות א) הקשה מבבא מציעא מח,א על פי פירוש רש״י:
׳תשומת יד׳ (הלואה) – אמר רב חסדא: כגון שיחד לו כלי להלואתו (דהוי דומיא דפקדון, דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה, הואיל וניתנה להוצאה). ׳עשק׳ (שכר שכיר) – אמר רב חסדא: כגון שיחד לו כלי לעשקו (ואי לא – לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה, דלא מייחד ליה באפי נפשיה כפקדון וגזל ואבידה).
והנה רבינו לא הזכיר שבעושק ומִלוה אינו חייב קרבן שבועה אלא אם כן ייחד לו כלי, אתמהה!
ברם הרואה יראה שרבינו חננאל מפרש את דברי רב חסדא אחרת מרש״י. ואלו הם דברי ר״ח שם:
׳בתשומת יד׳ – כגון אדם שנושה בחבירו מנה וייחד לו כלי להיפרע ממנו הלואתו, ולא משכו המלוה. ׳בגזל׳ כמשמעו. ׳או עשק את עמיתו׳ – וחזר והודה לו וייחד לו כלי להיפרע ממנו העשק שעשקו. ומדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל, העשק, והפקדון, שנאמר: ׳והשיב את הגזלה אשר גזל׳ וגו׳, ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורי, שמע מינה דכיון שלא משך ליה לההוא כלי לא קנאו, ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה.
הרמב״ן בחידושיו (ד״ה כגון) מקשה על רש״י ומסביר את דברי הר״ח:
... דקרבן שבועה לעולם חייב, והכא להכי אוקמה כרב חסדא, כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו, משום דכתיב: ׳והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק׳, דמשמע דהדר בעיניה, ואילו [לא] משכו וחזר והפקידו אצלו אינו משיב את העושק אשר עשק אלא דמים משלם לו. והיינו דקאמרינן: ואלו תשומת יד שיירה, לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שיחד לו להלואתו ולא קרינא ביה ׳והשיב את הגזלה׳ וגו׳. וזו מדברי ר״ח ז״ל למדתיה שכתב: מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעשק והפקדון שנאמר: ׳והשיב׳ וגו׳, ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורה שמע מינה דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה. והיינו דקאמרינן: לרבות תשומת יד להשבון, ולא אמרינן: ולא לאשם.
ברור איפוא שכדרכו בקודש פירש רבינו כר״ח ז״ל. כך מסכם המאירי ז״ל (שלזינגר עמ׳ 177):
כל התובע לחברו מנה, שאלו הודהו מחייבין אותו ליתנו לו, וכפר בו ונשבע, ואחר כך הודה – משלם קרן וחומש ומביא אשם. ואין הפרש בין שכפר ממון שהוא בעין, כגון גזלה ואבדה ופקדון, בין שכפר ממון שאינו בעין, כגון הלואה ושכר פועליו, שהרי כלם נתפרשו במקרא.
או הגונבמשנה בבא קמא ט,ט (וכן הוא בשבועות ח,ג):
״איכן פקדוני?⁠״, ואמר לו, ״נגנב״, ״משביעך אני״, ואמר, ״אמן״, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל. ואם הודה מעצמו – משלם קרן וחומש ואשם.
או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון – ׳בתשומת יד׳, מתרגם אונקלוס: ״בשותפות ידא״. ובספרא הנ״ל (הלכה ד):
ר׳ עקיבה אומר: מה תלמוד לומר ׳ומעלה מעל בה׳|׳? לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו לא מלווה ולא לווה, לא נושא ונותן אילא בעדים ובשטר, לפי כך בזמן שהוא מכחש – מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתידע בו נשמה אילא השלישי שביניהם, לפי כך בזמן שהוא מכחש – מכחש בשלישי שביניהם.
הרי שפירש ׳תשומת יד׳ = נושא ונותן.
הכתוב מונה תחלה: ׳בפקדון או בתשומת יד (= הלואה) או בגזל או או עשק... או מצא אבדה׳, ואחר כך ברשימה שניה: ׳את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון... או את האבדה׳. הואיל והלכות אלה מיוחדות לגזל ועושק, לפיכך הקדים רבינו ״אחד הגוזל או העושק״ וצירף להם ״הגונב״ הואיל וכבר סידר לעיל הלכות גניבה, והוא מעניין גזל ועושק. אחר כך, חזר לאחור בכתוב: ״או שהלוהו או שהפקיד אצלו״. הואיל והזכיר פקדון חזר לסוף הרשימות בכתוב: ״או שמצא אבדה״. אחרי המפורשים בכתוב מנה: ״שותפות ונשאר לו אצלו ממון, או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו״.
כללו שלדבר וכו׳ – בא לרבות כל שאר הדברים שהוזכרו בספרא הנ״ל, כגון עירב מים ביין וכו׳.
הרלב״ג מפרש (ויקרא ה,כד; ברנר-כהן עמ׳ 74):
׳או מכל אשר ישבע עליו לשקר׳ – רוצה לומר, ממה שידמה לאלו הפרטים שזכר, כאילו תאמר שנתחייב לו ממון מפני פירות שמכר לו, או מפני ירושה או עסק שנתן בידו להתעסק בו בסחורה, וישבע עליו לשקר – רוצה לומר שידע שלשקר נשבע בעת השבועה.
משלם קרן וחומש – כאן לא הזכיר את הקרבן שהרי מדובר על מה הוא חייב לבעל הממון, והרי כך מפורש בכתוב: ׳ושלם אותו בראשו, וחמשתיו יסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳. אמנם בהמשך מבואר: ׳ואת אשמו יביא לה׳ ׳, והרי זה כבר נתבאר בהלכה א.
1. ראה ערוך ערך גלבק שהוא מין עשב מר שמזייפים שמן במיץ של עשב זה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(ב) אחד הגוזל או העושק או הגונב, או שהלוהו, או שהפקיד אצלו, או מצא אבידה וכיחש בה, או שהיתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון, או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו, כללו של דבר, כל שאילו הודה היהא חייב לשלם בדין, וכפר ונשבע, משלם קרן וחומש, שנאמר ״וכחש בעמיתו בפקדון״ וכו׳ב (ויקרא ה׳:כ״א):
The above applies to any of the following: one who robbed, one who withheld money due a colleague, one who stole, one who took a loan, one who was given an entrusted article, one who discovered a lost article and denied it, a partner with whom money belonging to the partnership remained, and an employer for whom a worker performed work, but was not paid.
To state the general principle: Whenever a person who admitted the obligation would be obligated by law to pay, he must pay the principal and a fifth if he denies his obligation, as Leviticus 5:21 says: "If he denies his colleague's claim regarding an entrusted object....⁠"
א. בב1 לית. וכך ד (גם פ).
ב. בת2 לית. וכך ד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
אֶחָד הַגּוֹזֵל אוֹ הָעוֹשֵׁק אוֹ הַגּוֹנֵב אוֹ שֶׁהִלְוָהוּ אוֹ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶן שֻׁתָּפוּת וְנִשְׁאַר לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן אוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ מְלָאכָה וְלֹא נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כׇּל שֶׁאִלּוּ הוֹדָה חַיָּב לְשַׁלֵּם בְּדִין וְכָפַר וְנִשְׁבַּע מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה׳:כ״א) וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

אחד הגוזל או העושק וכו׳ – זה מפורש בכתוב ובגמרא בהרבה מקומות איתא בשבועת הפקדון (דף ל״ו:):
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(ג) במה דברים אמורים, בשהיה חייב לשלם מחמת עצמו, אבל אם היה חייב לשלם מחמת אביו, אינו משלם חומש. כיצד, כגון שגזל אביו או גנב, או שהיה חייב לאחרים, והבן יודע, וכפר הבן ונשבע, ואחר כך הודה, משלם הקרן בלבד, שנאמר ״אשר גזל״ (ויקרא ה׳:כ״ג), על גזילו הוא מוסיף חומש, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו:
When does the above apply? When the person is obligated to pay because of his own actions. When, however, he is liable because of his father, he is not liable for the additional fifth.
What is implied? If one's father robbed or stole or was in debt to others, and the son knew of the matter, and after the father's death the son denied the claim, took an oath and afterwards admitted his liability, he need pay only the principal. For Leviticus 5:23 states: "that he obtained by robbery,⁠" implying that one is liable for an additional fifth for one's own robbery, but not for robbery committed by one's father.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מֵחֲמַת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם מֵחֲמַת אָבִיו אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁגָּזַל אָבִיו אוֹ גָּנַב אוֹ שֶׁהָיָה חַיָּב לַאֲחֵרִים וְהַבֵּן יוֹדֵעַ וְכָפַר הַבֵּן וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה׳:כ״ג) אֲשֶׁר גָּזָל עַל גְּזֵלוֹ הוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל גֵּזֶל אָבִיו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

בד״א בשהיה חייב לשלם וכו׳ – מימרא במרובה (דף ס״ז) ואיתא פ׳ הגוזל עצים (בבא קמא ק״ד):
בד״א כשהיה חייב לשלם מחמת עצמו, אבל אם היה חייב לשלם מחמת אביו אינו משלם חומש, כיצד כגון שגזל אביו או גנב או שהיה חייב לאחרים והבן יודע וכפר [הבן] ונשבע ואח״כ הודה משלם הקרן בלבד שנאמר אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו.
בגמ׳ אוקים ר״ה בדר״י בשעמד בדין והניח הגזלן אחריות נכסים והא דפטור מחומש לפי שאין משלמים חומש על כפירת שעבוד קרקעות, והקשה הרא״ש בש״מ דא״כ למה לן קרא דאשר גזל דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש, וכ׳ הרא״ש דלרהבדר״י הוי קרא אסמכתא בעלמא, ולרבא דאוקים כגון שהיתה דסקייא של אבא וכו׳ ולא ידע הבן ניחא דצריך קרא אף דהאדם בשבועה פרט לאנוס הו״א דזה רק לענין אשם אבל חומש חייב, והנה הרמב״ם כתב כתירוצא דרהבדר״י דהא כתב והבן יודע, ומה שלא כתב כתירוצא דרבא נראה דלתירוצא דרבא בודאי קשה ל״ל קרא דכיון שלא ידע שדסקייא של אביו מופקדת ביד אחרים עם הגזלה, א״כ לבד מה שנשבע בשגגה הנה אין עליו חיוב ממון כלל והיכי אפשר לחייבו קרבן שבועת הפקדון דצריך דוקא כפירת ממון ובלא האדם בשבועה פרט לאנוס הי׳ אפשר לחייבו משום שבועת ביטוי ולא משום שבועת הפקדון ולרבא ודאי צריך לומר דאסמכתא בעלמא הוא, אלא דעכ״פ קשה דלמה כתב הרמב״ם דרשא דאשר גזל כיון דהוא שעבוד קרקעות ובפ״ח כ׳ הרמב״ם דנתמעטו קרקעות מכלל ופרט וכלל, ובפ״ח מה׳ שבועות כתב דשעבוד קרקע הוא כקרקע.
והנה הרמב״ם לא כתב כשעמד בדין דבגמ׳ אוקי הכי למ״ד מלוה ע״פ אינו גובה מן היורשין, אלא דצריך להוסיף דאף דמיניה דידיה ודאי גובה מקרקע ומ״מ במלוה ע״פ חייב ק״ש והתוס׳ בב״מ דף ד׳ כתבו דבאמת מיירי דאין לו בני חרי, אבל מפשטות דברי הרמב״ם לא משמע כן וצ״ל כמש״כ הרמב״ן בשבועות דף ל״ז דמלוה ע״פ כיון דאיכא נמי מטלטלין אין התביעה דוקא על הקרקע ורק מלוה בשטר כיון דטורף מלקוחות הוי עיקר תביעה על הקרקע ע״ש, ולפי״ז יקשה לכאורה אמאי אינו חייב ק״ש כיון דלא עמד בדין והוי מלוה ע״פ, אך באמת הוא פשוט דזה אינו אלא מיניה דידיה דגובה נמי ממטלטלי, אבל מיתומים כיון דאינו גובה אלא מקרקע ודאי הוי שעבוד קרקעות, וממילא נשארה קושיית הרא״ש במקומה דלמה צריך לקרא דאשר גזל וברייתא אפשר לומר דאסמכתא בעלמא הוא אבל על הרמב״ם קשה במה שהוצרך להביא קרא דאשר גזל.
והנה הקצוה״ח בסי׳ נ״ט הביא מדברי הרשב״א דמה״ת מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי איברא דמה שציין לדבריו פ׳ הכונס חפשתי ולא מצאתי, ומה שהביא ממש״כ בסוף מס׳ קדושין שכתב וז״ל והיכי דלא גבי בע״ח מטלטלי דיתמי אינו תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתי׳ אמטלטלי ע״ש, אך המעיין בדברי הרשב״א שם ובמה שסיים את דבריו מוכח דאין כונתו שם דמה״ת משתעבדי גם מטלטלין אלא דהך סברא דלא עיקר אסמכתי׳ אמטלטלי מהני נמי מה״ת וכמש״כ שם דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, וכונתו שם רק לומר דלא נימא דאמטלטלין מעיקר דינא לא שייך שעבוד כלל, ואפי׳ שעבדו בפי׳ לא מהני לזה כתב שם דמדינא הי׳ גובה והיינו דשייך שעבוד, אלא דבשביל דלאו אסמכתי׳ אינו גובה ונ״מ דבשעבדו בפי׳ גובה וזהו שחידש דמלוה גרע מטלטלין ואפי׳ שעבד להמלוה בפי׳ אינו גובה, ותמיהני על הקצוה״ח שלא עיין היטב בדברי הרשב״א.
והנה בב״ק דף י״א בהא דמשני כשעשאו אפותיקי כתבו התוס׳ דעכשיו גובין מיתמי ודורקא בעבדים, אבל בעשה שורו אפותיקי דאינו גובה מלוקח אינו גובה גם מיתמי, והוכחתם דהא אוקי מעיקרא ביתמי, אבל המאירי בש״מ כתב בשם הגאונים דגובה מיתמי, וכן כתב הרשב״א בסוף קדושין הנ״ל ע״ש וצ״ל דיפרשו כפירש״י דלמה דמשני כשעשאו אפותיקי לא מיירי ביתמי. אבל ראיתי עוד בש״מ בשם מהר״י כץ שכתב דר״ת פי׳ במקום אחר דהיכי ששעבדו בפי׳ גובה ממטלטלי דיתמי ותקשה ממש״כ כאן התוס׳ דאינו גובה מיתמי וכתב דכאן כתבו זה התוס׳ אי שעבודא לאו דאורייתא ומלוה ע״פ אינו גובה מיתומים דאז גם שעבדו בפירוש לא מהני אלא משום נעילת דלת וכיון דאינו גובה מלקוחות אינו גובה מיתומים אבל ר״ת שם פסק להלכה דמלוה ע״פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא, ולכן היכי דשעבד בפי׳ מטלטלין מהני לגבות מיתומים, ולפי״ז גם ר״ת סובר להלכה כהגאונים ואין צריכין למש״כ דהגאונים יפרשו כפירש״י דגם לפי׳ התוס׳ מיושב.
ונראה להביא ראיה לדעת הגאונים מהא דאמר ר׳ יוחנן בב״מ דף קי״ד משכנו ומת שומטו מע״ג בניו ומשמע דוקא מיתומים ולא מלקוחות, ואף דגבי לקוחות איכא תקנת השוק מ״מ נ״מ גם מכר בפחות. וכן ברמב״ם וטוש״ע לא הוזכר אלא דגובה מיתומים, ומוכח דף דב״ח קונה משכון מ״מ לא מהני לגבות מלקוחות ולא עדיף מאפותיקי דג״כ אלים השעבוד, ומ״מ לא מהני בשורו אפותיקי לגבות מלקוחות, וכן מוכח בפשיטות פסק ההלכה דגבי שורו אפותיקי פסקו דבמכרו אין בע״ח גובה, וגבי משכון פסקו דגובה מיתומים, ולפי דעת התוס׳ דבע״ח ולקוחות שוין הו״ל להפוסקים להזכיר בשניהם יתומים ולקוחות, וע״כ דבאמת אינו כן ואפותיקי ומשכון שוים דמיתומים גובה ולא מלקוחות, והגר״א ז״ל בסי׳ קי״ז הזכיר ד׳ התוס׳ כאלו הם פשוטים להלכה אבל מפשטות הפוסקים נראה כדעת הגאונים.
והנה זה עכ״פ יש לנו יסוד מדברי הרשב״א דשעבדו בפי׳ מהני גם במטלטלין מה״ת ולפימש״כ מהר״י כ״ץ זהו למ״ד שעבודא דאורייתא, אבל למ״ד של״ד גם בעשאו אפותיקי אינו גובה מיתמי, ועיין מש״כ הקצוה״ח שם לענין שעבדו בפי׳ דלא מהני אי של״ד מד׳ התוס׳ והריטב״א, איברא דהרשב״א בקדושין י״ג אינו סובר כן, ועכ״פ לדעת הרמב״ם נוכל לומר כן, ועכשיו נראה דהנה הפנ״י כתב במה דפריך בגמ׳ ונחייב בנו חומש אשבועה דידי׳ דאין לומר דגזה״כ הוא, דהא לא נתמעט אלא דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש, והיכי דכפר הבן ממון הוי גזל דידיה, ולפי״ז אפשר לומר דזהו דוקא בגזלה קיימת או למה דמשני אח״כ בעמד בדין ואיכא אחריות נכסים דכיון דנשתעבדו הנכסים שיכול לגבותם גם מלקוחות הוי כמו חפץ מסויים שיש בידו וכופר והוי גזל דידיה, אבל בשעבדו מטלטלין היכי דאינו גובה אלא מיתומים ולא מלקוחות יש לומר דאינו אלא כמו זכות לגבות החוב, אבל לא הוי כמו שיש ביד הבן ממון הנגזל ושפיר אפשר שיתמעט מקרא דאשר גזל דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש כיון דאינו תובע אלא מכח אביו. והגמ׳ דלא משני כן הוא דכיון דאזיל למ״ד מע״פ אינו גובה מיורשין, א״כ גם בעשה שורו אפותיקי אינו גובה כמש״כ, ולכן הוצרך לשנויי בשעמד בדין ולפי״ז באמת אינו אלא אסמכתא כמש״כ הרא״ש. אבל להלכה דקיי״ל דמע״פ גובה מן היורשין איכא נ״מ בעשה שורו אפותיקי וכנ״ל, ואין אנו צריכים לומר דמדאורייתא איכא נ״מ בין יתומים ללקוחות דאפי׳ אינו אלא מדרבנן מיושב דקרא דאשר גזל אינו מיותר אלא דמקרא ידעינן דרק על גזלו מוסיף חומש ולא על גזל אביו וכיון דעכשיו הפקיעו חכמים השעבוד ממטלטלין כשעשאו אפותיקי דאינו גובה מלקוחות לא אלים השעבוד ולא הוי כפירת ממון שלו אלא כפירת חוב אביו וכנ״ל:
(ג-ו) במה דברים אמורים בשהיה חייב לשלם מחמת עצמו וכו׳ – ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשתא יג אות ב-ד (עפ״י כ״י רומי):
׳והשיב את הגזילה׳, מה תלמוד לומר ׳אשר גזל׳? יכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו? תלמוד לומר: ׳אשר גזל׳ – על מה שגזל הוא משלם, לא על מה שגזל אביו. יכול לא ישיבנו כל עיקר? תלמוד לומר: ׳או את העשק׳.
מה תלמוד לומר ׳אשר עשק׳? שיכול ישלם חומש ואשם על מה שעשק אביו? תלמוד לומר: ׳אשר עשק׳ – על מה שעשק הוא משלם, לא על מה שעשק אביו. יכול לא ישיבנו כל עיקר? תלמוד לומר: ׳או את הפקדון׳. מה תלמוד לומר ׳אשר הפקד אתו׳? בזמן שהוא עימו ישלמנו; אם אינו עימו – יפיס על דמיו.
עדאיין אני אומר, אמתי אינו משלם חומש ואשם על מה שגזל אביו – בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו. נשבע הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, הוא ואביו, מנין? תלמוד לומר: ׳אשר גזל ואשר עשק ואשר הפקד אתו ואשר מצא׳.
אדיין אני אומר, אמתי הוא משלם קרן גזל אביו – בזמן שנשבע הוא ואביו. נשבע הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, לא הוא ולא אביו, מנין? תלמוד לומר: גזילה ועושק פיקדון ואבדה ישתלמו לו מכל מקום.
ומנין ליתין את האמור למעלן למטן? תלמוד לומר: ׳או מכל אשר ישבע עליו׳ – עד שיהא מתכוין לו. מיכן אמרו: חייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפיקדון, ואינו חייב על שגגתו. ומה הוא חייב על זדונו? אשם בכסף שקלים. ׳עליו לשקר ושלם׳ – אינו משלם אילא לאחר השבועה...
למדנו בתמורה ו,א:
והרי גזל, דרחמנא אמר ׳לא תגזול׳, ותנן: הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים – משלם כשעת הגזילה (ואינו צריך להחזיר לו את הכלים והבגדים עצמם. אם כן, מוכח שגזלתו הועילה לו), תיובתא דרבא (הסובר שכל מה שאסרה תורה בלאו לעשותו, אם עשה – לא הועיל, שהרי מכאן מוכח שמועיל, שכן אינו צריך להשיב את הכלים והבגדים)! אמר לך רבא, שאני התם, דאמר קרא: ׳אשר גזל׳ – כמה שגזל. ולאביי, האי ׳אשר גזל׳ מיבעי ליה – על גזילו שלו מוסיף חומש, על גזילו של אביו – אינו מוסיף חומש.
כמו שהעמידו אליבא דרבא העתיק רבינו לעיל ב,ב:
׳והשיב את הגזלה אשר גזל׳ (ויקרא ה,כג) – מפי השמועה למדו: אם היא כשגזלה – משלם אותה, ואם נשתנת בידו – משלם דמיה.
לכאורה משמע כאן שאביי אינו דורש כך, כי הוא דורש מאותו כתוב כמו שפסק רבינו כאן: ״על גזילו הוא מוסיף חומש, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו״. לכאורה קשה איך מזכה רבינו שטרא לבי תרי ופוסק גם כרבא גם כאביי?
ברם ראה בשיטה מקובצת תמורה (שם אות ה הנדפס בסוף המסכת) המפרש את הקושיא על רבא:
משלם כשעת הגזילה – אלמא מהני, מדלא משלם כדהשתא.
והוא ממשיך להקשות בשם התוספות:
ואם תאמר ולאביי מי ניחא? והא היכא דלא עשה מהם כלים לכולי עלמא משלם כדהשתא ואע״ג שהוקרו, ואמאי? כיון דאהני מעשיו, יקנה אותם בגזל בלא שינוי ולא יצטרך לשלם אלא כשעת הגזילה? וצ״ע.
ומתרץ:
וצריך לומר דהא לא קשיא דהיכא דהוי בעין דצריך להחזיר, לפי דכתיב: ׳והשיב את הגזילה׳, וכיון דסבר ליה דמהני, קרא דמשמע לא מהני מוקמינן לבעין.
אבל לרבא דאמר לא מהני אית לן לאוקמי ׳והשיב׳ בכל ענין ואית ליה שינוי במקומו עומד. ומצי למימר דאין הכי נמי אלא מפני תקנת השבים כדאמר ר׳ יוחנן, אלא דעדיפי משני.
הרי שלא רבא ולא אביי דרשו דרשות אלה מעצמם אלא ברייתות של תנאים הן, כפי שציינתי גם פה וגם לעיל. לפי השיטה מקובצת, כאשר העמידו כאילו שבזה נחלקו אביי ורבא לא נחלקו במשמעות הדרשות, אלא רק באילו מקרים יש חידוש בדרשות אלה. לרבא אי עביד לא מהני והגזלה נשארת ברשות בעליה, ולפי זה ׳והשיב׳ לכאורה מיותרת, למדנו מן ׳אשר גזל׳ שישיב דווקא אם קיימת הגזלה בעין למעט אם נשתנית. אבל לאביי אע״פ דאי עביד מהני, מכל מקום הכתוב: ׳והשיב׳ מלמד שצריך להשיב את הגזלה כאשר היא קיימת, ואין צריך מיעוט כאשר אינה קיימת שהרי הועילו מעשיו לקנות את הגזלה. לפיכך, לאביי הפסוק ׳אשר גזל׳ ניתן ללמוד ממנו דין נוסף: על גזילו שלו מוסיף חומש ולא על גזילו של אביו.
אמנם מבואר בסוגיא אחרת ששתי הדרשות משלימות זו את זו (בבא קמא סז,א):
אמר רב חסדא א״ר יונתן: מנין לשינוי שהוא קונה – שנאמר: ׳והשיב את הגזלה׳; מה תלמוד לומר ׳אשר גזל׳? אם כעין שגזל יחזיר, ואם לאו – דמים בעלמא בעי שלומי. האי ׳אשר גזל׳ מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש על גזל אביו! אם כן, נכתוב רחמנא ׳והשיב את גזילו׳, ׳אשר גזל׳ למה לי למכתב? שמע מינה תרתי.
נמצא שגם רבא מסכים עם אביי ללמוד מן התיבות ׳אשר גזל׳ – על גזילו שלו מוסיף חומש ולא על גזילו של אביו.
שנאמר אשר גזל... ואינו מוסיף חומש על גזל אביו וכו׳ – בבא קמא קד,ב – קה,א (עם פירש״י):
תניא נמי הכי: הגוזל את חבירו, ונשבע לו ומת – יורשין משלמים קרן וחומש, ופטורין מן האשם (דהא מתו בעליו, דאם הפרישו בחייו היה טעון [רעיה], וכי לא הפרישו – פטורין, דאשם כפרה הוא ולאו ממונא, ואין כפרה למתים). ויורשין בני שלומי חומשא דאבוהון הוו?! (אלמא חומש ממונא הוא ובעי שלומי יורשין) ורמינהו: עדיין אני אומר (רישא בתורת כהנים: ׳אשר גזל׳ – על גזילו הוא מוסיף חומש ולא על גזילת אביו), אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו? בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו; הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, הוא ואביו, מנין? תלמוד לומר: ׳אשר גזל ואשר עשק׳, והוא לא גזל ולא עשק! אמר רב נחמן: לא קשיא, כאן שהודה (אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומשא – משלמי יורשין), כאן שלא הודה (וברייתא בתורת כהנים בשלא הודה, וקס״ד השתא בלא הודה לא אב ולא בן). אי לא הודה, קרן נמי לא משלם! וכי תימא הכי נמי דלא משלם, והא מדקא מהדר אחומש, למימרא דקרן משלם! ועוד, תניא: ועדיין אני אומר, אימתי הוא משלם קרן על גזל אביו? בזמן שנשבע הוא ואביו; אביו ולא הוא, הוא ולא אביו, לא הוא ולא אביו, מנין? תלמוד לומר: ׳גזילה ועושק אבידה ופקדון׳ יש תלמוד. ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא, אמר ליה רבה בריה: יש תלמוד קאמר מר (ותנא מקרא מייתי לה מדכתיב כל הני ריבויא הוא שהבן חייב לשלם), או ישתלמו קאמר מר (ומסברא הוא משלם ולא מקראי)? אמר ליה: יש תלמוד קאמינא, ומריבויא דקראי אמרי. אלא מאי לא הודה? לא הודה אביו והודה בנו (קרן – משלם, אבל חומש – לא, דמעטיה קרא מחומש על גזל אביו).
ונחייב בנו חומש אשבועה דידיה (דקתני: נשבע הוא ואביו – לפטורא, דכיון דבן נשבע והודה אמאי פטור)? אמרי, בשאין גזילה קיימת (דלאו עליה רמיא לשלומי דתנן (בבא קמא קיא,ב): הגוזל ומאכיל את בניו – פטורים מלשלם, הלכך אי כפר, כפירת דברים בעלמא היא, ושבועת בטוי הוא דליכא חומש). אי בשאין גזילה קיימת, אפילו קרן נמי לא משלם! לא צריכא, דאיכא אחריות (ואמרינן לקמן (קיא,ב) דאם הניח אביהן אחריות נכסים קרקעות – חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן). וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי (לא גרסינן. חדא, דהא תני התם דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר; ועוד, דקמשני ליה כשעמד בדין קודם מיתתו, והך העמדה מאי מהני! הרי כפר ונשבע ולא הודה, דהא אוקמינן דלא הודה אב והודה בנו; ועוד, דקמשני כשעמד בדין, מכלל דעד השתא – בשלא עמד בדין. והא נשבע הוא ואביו קתני, מכלל דבבית דין הוה, הלכך לא גרסינן ליה. והכי גרסינן: אי הכי, חומש נמי משלם? אמר רב הונא כו׳, אי הכי ממון גמור הוא וחומש נמי לשלם)? מלוה על פה היא, ומלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות! אמרי, בשעמד בדין. אי בשעמד בדין, אפילו חומש נמי משלם! אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות (דחומש אמאי קאתי? אשבועתא; לאו שבועה היא, דקיימא לן (שבועות מב,ב) אין נשבעין על הקרקעות, והאי בן כי אישתבע – כפר לה שעבוד הקרקעות, דאי לאו משום אחריות נכסים – לאו עליה רמיא לשלומי). רבא אמר: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה דיסקייא של אביו מופקדת ביד אחרים: קרן משלם דהא איתיה, חומש לא משלם, דכי אישתבע בקושטא אישתבע, דהא לא הוה ידע (לעולם בגזילה קיימת, ודקשיא לך: ולחייב הבן חומש על שבועת עצמו כיון דהודה, הכא כשהיתה דסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה, דכי אשתבע האי – בקושטא אשתבע (ולא תימא בשיקרא אשתבע כדסברת לעיל). ותנן במסכת שבועות (לו,ב): וחייבים על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון, ואין חייבין על שגגתה גרידתא כי הכא דליביה אנסיה).
ליקוט מפירוש ר״ח ז״ל (אוצה״ג עמ׳ 100):
אמר ליה רבה בריה, יש תלמוד קאמר מר, או ישתלמו קאמר מר? אמר ליה, יש תלמוד קאמינא ומריבוייא דקראי אמרי. ישתלמון קאמר מר דמשמע ישתלמו מן היורשין, דילפי מרישיה דקרא, יש תלמוד קאמינא דניכתב קרא: והשיב את אשר גזל או אשר עשק או את אשר הפקד אתו או את אשר מצא, מדכתב רחמנא ׳גזלה׳ ו׳עשק׳ ו׳פקדון׳, שמע מינה שהיורשין משלמין קרן.
לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. פירוש, כגון שאין גזילה קיימת, וכיון שהניח קרקע ובא הנגזל לטרפו להפרע דמי גזילה שגזלו אביו ודחה היורש וכפר ונשבע בה, נמצאת שבועתו שכפר ונשבע על הקרקע שהניח מורישו.
שמעינן מינה מזו השמועה: אם נשבע האב והודה ומת – יורשיו משלמין קרן וחומש. מת האב ולא הודה, והודה בנו אחריו – משלם קרן ואינו משלם חומש. ואם נשבע בנו והודה וגזילה קיימת בידו – חייב בקרן וחומש. ואם אין גזילה קיימת בידו, הניח האב אחריות נכסים ונשבע הבן – חייב בקרן ופטור מן החומש. ומתניתין ובריתא דשמעינן מינה חומש ממונא, הוא ויורשין משלמין ליה, אוקמוה בנשבע האב ושעמד בדין ונתחייב והודה הבן.
רבא אמר הכא במאי עסקינן שהיתה דיסקיא של אביו וכו׳ – פי׳ שני שקין מחוברין ומונחין על החמור, אחד מצד זה ואחד מצד אחר.
בשיטה מקובצת בבא קמא קה,א מביא להקשות בשם הרא״ש:
קרא למה לי? ... ואם לא הודה אביו והודה בנו – בההוא פטור בלא קרא ד׳אשר גזל׳, משום דאין משלמין חומש בלא שבועה, ושבועתו לאו שבועה היא דקיימא לן דאין נשבעין על הקרקעות, ובפרק שבועת הפקדון מפיק לה מכלל ופרט. וכי תימא אסמכתא היא, אם כן מאי מקשה ליה במרובה לר׳ יוחנן דדריש מהאי קרא דשינוי קונה: הא מיבעי ליה למעוטי שאינו מוסיף חומש על גזל אביו, הא צריך קרא – דאסמכתא בעלמא היא!
קושיא זו תקשה גם על רבינו שהרי הוא מביא את הדרשה מן הפסוק, ומוכח שאין זו אסמכתא בעלמא. אבל לכאורה אין צורך בדרשה זו שהרי מדובר בכפירת שיעבוד קרקעות!
ברם הרואה יראה שגם רש״י הקדימה לקושיא זו, ופירש ״דאם הניח אביהן אחריות נכסים קרקעות – חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן״ ומחק המשא ומתן עד: ״אי הכי חומש נמי משלם!⁠״ ונראה לפרש כוונתו שבגלל שהחיוב להחזיר הוא מפני כבוד אביו, נמצא שזהו חיוב עצמאי על הבן, ולא משום שכבר נשתעבדו הנכסים של האב. אמנם על שיעבוד נכסים של האב באמת אין חיוב חומש על הבן הואיל ואין נשבעין על הקרקעות, אולם היה מקום לחייב את הבן בגלל חיובו העצמאי משום כבוד אביו שכפר בו ונשבע עליו, וחיוב זה אין בו באמת שיעבוד קרקעות כי זהו חיוב חדש שחל על הבן בלבד, ולכן הייתי אומר לחייבו חומש אם כפר ונשבע והודה. על כך בא הכתוב ׳אשר גזל׳ ללמדנו: ״על גזילו הוא מוסיף חומש, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו״. ברם כל זה אמור ״כשאין הגזלה קיימת, אבל אם גזל אביו ומת והרי הגזלה קיימת, וכפר היורש ונשבע ואחר כך הודה – משלם קרן וחומש״, כיון שעתה נמצאת הגזלה אצלו והרי היא גזילו שלו.
ראה הלכות מלוה ולווה ד,ד שפירש רבינו שהחיוב משום כבודו הוא חיוב חדש שמחייב את הבן גם כאשר מעיקר הדין אינו חייב להחזיר:
הניח להן אביהן מעות שלרבית, אע״פ שהן יודעין שהן שלרבית, אינן חייבין להחזיר. הניח להן פרה וטלית שלרבית וכל דבר המסויים, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן.
וראה מה שפירשתי שם גם בהלכה ה.
היורש משלם וכו׳ – לא ראה רבינו צורך לפרש חילוקי הדין אם הניח המוריש קרקע אם לאו, שהרי כל זה כבר ביארו לעיל ה,ה-ו ומובן מאליו שמה שכתב כאן מותנה במה שפסק שם.
היורש פטור מן האשם – כמבואר בברייתא בספרא המובאה בראש הלכה זו. והטעם הוא שהאשם לכפרה הוא בא (לקמן הלכה ח) ואין כפרה למתים (זבחים ט,ב והלכות פסולי המוקדשין טו,ט).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(ד) במה דברים אמורים, בשאין הגזילה קיימת, אבל אם גזל אביו ומת והרי הגזילהא קיימת, וכפר היורש ונשבע, ואחר כך הודה, משלם קרן וחומש:
When does the above apply? When the object obtained by robbery no longer exists. Different laws apply however, when a person's father obtained an object by robbery and then died, and the object still exists. If the heir denies his obligation, takes an oath to that effect and then admits his liability, he is liable for the principal and the addition of a fifth.
א. ד (מ׳והרי׳): והגזלה. קיצור מכוון.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת. אֲבָל אִם גָּזַל אָבִיו וּמֵת וְהַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְכָפַר הַיּוֹרֵשׁ וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:
(ד-ו) בד״א בשאין הגזלה קיימת עד פטור מן האשם. פרק הגוזל עצים (דף ק״ד):
בד״א בשאין וכו׳ – זה החלוק מבואר בסוגיא שם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ה) גזל האב ונשבעא והודה, ואחר כך מת, הרי היורש משלם קרן וחומש.
If the father committed robbery, took a false oath, admitted his guilt and then died, his heir must pay the principal and the addition of a fifth.
א. בד׳ (גם ק) נוסף: האב. ואין בכך צורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
גָּזַל הָאָב וְנִשְׁבַּע הָאָב וְהוֹדָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הֲרֵי הַיּוֹרֵשׁ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

גזל האב ונשבע וכו׳ – מפורש שם בברייתא (דף ק״ד). והחלוק בין הודה האב להודה הבן מפורש שם בגמ׳:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ו) גזל ונשבע ומת, והודה היורש, משלם הקרן בלבד. ובין כך ובין כך היורש פטור מן האשם:
If the father committed robbery, took a false oath and then died, and the heir admitted the father's guilt, the heir is liable to pay only the principal.
In either instance, the heir is not obligated to bring the guilt offering.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזיד פשוטהעודהכל
גָּזַל וְנִשְׁבַּע וּמֵת וְהוֹדָה הַיּוֹרֵשׁ מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַיּוֹרֵשׁ פָּטוּר מִן הָאָשָׁם:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ג]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזיד פשוטההכל
 
(ז) הנשבע לגוי משלם את הקרן, ואינו חייב בחומש, שנאמר ״וכחש בעמיתו״ (ויקרא ה׳:כ״א). וכן, הגוזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע, אינו חייב בחומש, שאין פחות משוה פרוטה ממון:
כמה הוא החומש, אחד מארבעה בקרן, שאם גזל שוה ארבעה ונשבע, משלם חמישה. ואם היתה הגזילה קיימת, מחזיר אותה, ונותן דמי רביע שלה:
A person who takes a false oath in response to the claim of a gentile and later admits his guilt is obligated to pay the principal, but not the additional fifth, for Leviticus 5:21 speaks of one who "denies his colleague's claim.⁠"
Similarly, a person who takes less than the worth of a p'rutah by robbery, denies the charge and takes a false oath to that effect is not liable to pay an additional fifth, for anything less than a p'rutah's worth is not considered a significant financial responsibility.
What is meant by an additional fifth? One fourth of the principal. For example, if a person obtained four zuz by robbery and took a false oath, he must pay five. If the object obtained by robbery itself still exists, it must be returned and a fourth of its value added.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַנִּשְׁבָּע לְעַכּוּ״ם מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה׳:כ״א) וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְכֵן הַגּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וְכָפַר וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ חַיָּב בְּחֹמֶשׁ שֶׁאֵין פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה מָמוֹן. כַּמָּה הוּא הַחֹמֶשׁ. אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּקֶרֶן שֶׁאִם גָּזַל שְׁוֵה אַרְבָּעָה וְנִשְׁבַּע מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה. וְאִם הָיְתָה הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת מַחְזִיר אוֹתָהּ וְנוֹתֵן דְּמֵי רְבִיעַ שֶׁלָּהּ:
הנשבע לעכו״ם משלם את הקרן עד וכחש בעמיתו. בתוספתא פ״י:
וכן הגוזל פחות משוה פרוטה וכו׳ עד ונותן דמי רביע שלה. במציעא פרק הזהב (דף נ״ה):
הנשבע לעכו״ם וכו׳ – ברייתא:
וכן הגוזל פחות משוה פרוטה – מפורש שם בהגוזל עצים (דף ק״ג) משנה וגמרא:
כמה הוא החומש אחד מארבעה וכו׳ – מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן בברייתא פרק הזהב (בבא מציעא נ״ד) ופסק כרבי יאשיה דאמר חומשא מלבר דסתם מתניתין דערכין כוותיה כדאיתא התם פרק הזהב ולמד ממנו הרב חומש גזל מחומש מעשר:
הנשבע לגוי וכו׳ – ספרא ויקרא דבורא דחובה, פרק כב אות א:
מה תלמוד לומר ׳עמיתו׳ ׳עמיתו׳ שני פעמים? ׳עמיתו׳ פרט לגבוה, ׳עמיתו׳ – פרט לאחרים.
הגוזל פחות משוה פרוטה... כמה הוא חומש וכו׳ – ספרא ויקרא דבורא דחובה, פרשתא יג אות יב:
׳וחמישיתיו׳ – מלמד שמוסיף חומש על חומש עד שתתמעט הקרן משוה פרוטה. ׳יוסיף עליו׳ – שיהא הוא וחומשו חמשה.
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרןאינו צריך לילך אחריו...
פיהמ״ש שם: ואפילו היתה הגזילה קיימת, אם לא נשאר עליו מן הקרן אלא פחות משוה פרוטה – אינו צריך לילך אחריו, ולא נאמר שמא יתיקר אותו החלק מן הגזלה השוה עתה פחות מפרוטה ויחזור לפרוטה.
בבא מציעא נג,ב-נד,א (עם פירש״י):
איבעיא להו: חומשא מלגיו (על שוה עשרים זוז מוסיף ארבע, שהן חומשו של קרן) או חומשא מלבר (על ארבעה רבעים מוסיף החמישית מן החוץ, דהוו להו לעשרים זוז חמשא זוזי)? אמר רבינא: תא שמע: הבעלים אומרים, ״בעשרים״ (גבי מקדיש ופודה הקדשו תנן לה במסכת ערכין (כז,א)), וכל אדם בעשרים – הבעלים קודמין, מפני שמוסיפין חומש (ועשרים שלהן הוו עשרים וחמשה, דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש). אמר אחד, ״הרי עלי בעשרים ואחד״, הבעלים נותנין (על כרחן) עשרים ושש (שאי אפשר לתת לזה באחד ועשרים, שנמצא הקדש נפסד בחמשה סלעים, ולבעלים נמי לא פחתינן מן הקרן ששמאה איש אחר, הלכך נותנין עשרים ואחד לקרן וחמשה לתוספת חומש, ועל עילויו של זה שהעלה בדמיו סלע אין מוסיף חומש, אלא על קרן ששמאה הוא). ״עשרים ושנים״ – הבעלים נותנין עשרים ושבע. ״בעשרים ושלש״ – הבעלים נותנין עשרים ושמונה. ״בעשרים וארבע״ – הבעלים נותנין עשרים ותשע. ״עשרים וחמש״ – הבעלים נותנין שלשים, לפי שאין מוסיפין חומש על עילוי של זה (והתם (ערכין כז,ב) פריך: ונימא לגיזבר אתא גברא בחריקאי! הרי בא אחר תחתינו, שחפץ ליתן כמה שעולה קרן וחומש שאמרתי, ואין הקדש נפסד ולמה נכוף את זה לתת שלשים? וסיום המשנה: אמר אחד, הרי הוא שלי בעשרים ושש – אומר: הגעתיך). שמע מינה חומשא מלבר (מדקתני חומש על עשרים סלעים חמש סלעים – הרי חומש מן החוץ), שמע מינה. כתנאי: ׳ויסף חמשתו עליו׳ – שיהא הוא וחומשו חמשה (היינו חומש מלבר, שהוא רביע של קרן), דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: ׳חמישיתו׳ – חומשו של קרן.
פירש ר״ח ז״ל:
איבעיא להו: חומשא מלבר או חומשא מלגיו. פירוש, חפץ שדמיו שמונים כספים, צריך להביא כ׳ מבחוץ ולהשלימם ק׳ – זה חומשא מלבר, דהא מחוץ הבאת חמישיתם כ׳ והשלמתם ק׳. ואם דמיו ק׳ והוספת עליו כ׳ – זהו חומשא מלגו שהוא חומש הקרן. ואסיקנא: שיהא הוא וחומשו ה׳, וזה חומשא מלבר.
שאין פחות משוה פרוטה ממון – השווה בבא מציעא צו,א (עם פירוש על פי תוד״ה ממונא):
שאלה (לבהמה) לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו – ממונא בעינן ואיכא (דממונא בעינן שישאיל לו והאיכא, שהרי הבהמה שווה הרבה), או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא?
ראה הלכות טוען ונטען ג,ו ומה שביארתי שם.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ח) אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו, משלם הקרן בלבד על פי עדים, ואינו משלם את החומש, שהחומש עם הקרבן לכפרה הן באים, ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו:
A person who takes a false oath denying a financial claim is not liable to pay an additional fifth unless he himself admits his guilt. If, however, witnesses come and despite his continued denial establish his guilt through their testimony, he is liable to pay only the principal, but not the additional fifth.
The rationale is that the additional fifth and the sacrifice were instituted for the sake of atonement. Therefore, he is obligated for them only when it is his admission that makes him liable.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהאור שמחיד פשוטהעודהכל
אֵין הַנִּשְׁבָּע עַל כְּפִירַת מָמוֹן מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ עַד שֶׁיּוֹדֶה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים וְהוּא עוֹמֵד בִּכְפִירָתוֹ מְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן בִּלְבַד עַל פִּי עֵדִים וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. שֶׁהַחֹמֶשׁ עִם הַקָּרְבָּן לְכַפָּרָה הֵם בָּאִים וְאֵינוֹ מְבִיאָן אֶלָּא עַל פִּי עַצְמוֹ:
אין הנשבע על כפירת ממון וכו׳ עד אלא ע״פ עצמו. הכי מסיק פרק הגוזל עצים סוף שמעתין דגמ׳ מתני׳ דנתן לו את הקרן וכו׳ (דף ק״ד וק״ה) השתא מיהא הא לא אודי מידי:
אין הנשבע על כפירת ממון וכו׳ – מפורש במשנה בפ׳ הגוזל עצים (בבא קמא ק״ג):
אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו כו׳:
דין זה פשוט במשניות הרבה ובפ׳ ד׳ שומרין והעדים מעידים שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, ובב״ק ס״ה, ועוד מקומות הרבה בתוספתא וירושלמי, רק סוגיא אחת בפ״ק דב״מ ג׳ מתנגדת לזה, אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם כו׳, אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש, הא לא קשיא ר״ח כר׳ מאיר ס״ל כי היכי דמחייב ליה קרבן מקו״ח מחייב אשם נמי מקו״ח, הרי דלר״מ בעדים לחוד חייב קרבן וחומש וכיון דרבינו פסק כחכמים דכריתות וטעמייהו משום מיגו דמצי טעין מזיד הייתי השתא נמי מתרצינן דבוריה דמזיד הוי ואין מכחיש העדים לכן העדים לא מצי לחייבו, א״כ תו אף לרבנן גבי פקדון דחייב על הזדון כשוגג שפיר ס״ל קו״ח דעדים מצי לחייבו קרן וחומש, ועיין תוס׳ שם ד״ה מה לפיו בסה״ד שכתבו כן ועיין פ״ג מהלכות שגגות ה״א ובפרק ט׳ שם, אולם לדעתי נראה דלכו״ע אינו חייב עד שיודה בעצמו דכתיב והתודה, ואף ר״מ מודה דעדים לא מצי לחייבו קרן וחומש, ועיין תוס׳ שם ד״ה אשם היינו קרבן, רק כוונתו דאם העדים אומרים שנשבע לשקר והודה להבעל דין, ודאי מחייבים אותו קרן וחומש לר״מ משא״כ לרבנן, ולזה כוונה הגמרא ריש מציעא, דאילו מה שאין חייב בחומש עד שיודה אין זה משום דפיו אלימא טפי לחייבו, רק דבכה״ג הוי בר כפרה וכמו דרך ירידה דמתכפר בגלות, ורק בגוונא דהעדים אמרי שנשבע והודה ודוק:
אין הנשבע על כפירת ממון וכו׳משנה בבא קמא ט,ח:
״איכן פקדוני?⁠״, ואמר לו, ״אבד״, ״משביעך אני״, ואמר, ״אמן״, והעדים מעידין אותו שאכלו – משלם את הקרן; ואם הודה מעצמו – משלם קרן וחומש ואשם.
פיהמ״ש שם: תוספת החומש אין האדם מתחייב בה אלא בהודאתו לא בהעדת עדים, לפי שאמר ה׳: ׳והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה׳ וכו׳, ולא יהא זה אלא אם שב מחמת עצמו.
אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד – משמע שאילו באו עדים והודה – חייב. כן משמע מן התוספתא בבא קמא ח,ז:
״היכן שורי שהפקדתי אצלך?⁠״, אמר, ״איני יודע מה אתה סח״ או שאמר לו, ״אבד״, ״משביעך אני״, ואמר, ״אמן״, והעדים מעידים בו שאכלו – אין משלם אלא קרן; הודה לאחר שבועה, בין עד שלא באו עדים ובין משבאו עדים – משלם קרן וחומש ואשם.
שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים וכו׳משנה בבא קמא ט,יג:
... שהמביא גזלו עד שלא יביא אשמו – יצא; אשמו עד שלא יביא גזלו – לא יצא. נתן את הקרן ולא נתן את החומש – אין החומש מעכב.
פיהמ״ש שם: והרמז שצריך שהכסף יקדם את הקרבן אמרו באשם: ׳אשר יכפר בו׳ (במדבר ה,ח), ובא בקבלה שהאשם האמור כאן כסף, והוא אמרם: אשם זה קרן. וכבר ביארנו בהלכה שלפני זו שה׳ קרא את הכסף אשם (״כלומר, הגזלה בעינה או דמיה״). ואמרו ׳יכפר בו׳ הוא פועל עתיד, כלומר, שכבר התחיל את הכפרה בנתינת הכסף, ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו חטא – בקרבן, והוא איל האשם, כמו שאמר: ׳וכפר עליו הכהן באיל האשם׳ (ויקרא יט,כ), ובא בקבלה: איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב, וכבר נתבאר שהאשם הוא הכסף. וענין מעכבין – מעכבין הכפרה.
בבא קמא קיא,א:
שהמביא גזילא עד שלא הביא אשמו וכו׳: מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא: ׳האשם המושב לה׳ לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו׳ (במדבר ה,ח) – מכלל דכסף ברישא... אנא מ׳אשר יכפר בו׳ נפקא ליה ועדיין לא כיפר.
נתן לו את הקרן וכו׳: ... יכול כשם שאיל ואשם (= קרן) מעכבים כך חומש מעכב? תלמוד לומר: ׳באיל האשם ונסלח לו׳ (ויקרא ה,טז) – איל ואשם מעכבים בהקדש (= מעילה), ואין חומש מעכב בהקדש, וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש: הקדש מהדיוט – מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן; והדיוט מהקדש – מה הקדש אין חומש מעכב אף הדיוט נמי אין חומש מעכב.
פיהמ״ש תרומות ז,א: לא חייב ה׳ חומש אלא למי שאכל בשגגה, והוא אמרו: ׳ואיש כי יאכל קודש בשגגה׳ (ויקרא כב,יד); אבל במזיד אינו חייב חומש, לפי שעונשו גדול מלהתכפר בתשלום.
אף כאן נאמר: כשמודה מעצמו, ניתנת לו אפשרות לכפרה מושלמת על ידי נתינת החומש והקרבן. אך המעיז פניו, גדול עוונו ואינו מתכפר לו, ולפיכך אין לו אפשרות לשלם חומש ולהביא קרבן. זהו שכתב כאן: ״שהחומש עם הקרבן לכפרה הן באים״.
ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו – השווה הלכות תשובה א,א:
וכן בעלי חטאות ואשמות... אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו ודוי דברים, שנאמר: ׳והתודה אשר חטא עליה׳ (ויקרא ה,ה).
ראה מה שביארתי שם.
משנה תורה דפוסיםמגדל עוזמגיד משנהאור שמחיד פשוטההכל
 
(ט) הגוזל את חבירו, אף על פי שכפר בו, הואיל ולא נשבע, אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחריא הבעלים עד שיחזיר להן ממון שבידו, אלא יהיב ביד הגזלן עד שיבואו הבעלים ויטלו שלהם:
אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה, חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם, אפילו הם באיי הים, מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע, ואינם באים עוד לתבעו:
When a person robs from a colleague, even if he denied the robbery - as long as he did not take a false oath - if he afterwards admits his guilt he is not liable to seek out the owner to return the money in his possession. Instead, it may remain in the possession of the robber until the owners come and take his due.
If, however, he took a false oath concerning property worth a p'rutah or more, he is obligated to seek out the owner to return the money to him even if he is on far removed islands. The rationale is that once the robber took a false oath, the owner has despaired of the return of his property and will not demand it again.
א. ב1, ת2: אחר. וכך ד (גם פ, ק).
ב. ת2: יהא. וכך ד.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בּוֹ הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁבַּע אִם חָזַר וְהוֹדָה אֵינוֹ חַיָּב לִרְדֹּף אַחַר הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם מָמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ אֶלָּא יְהֵא בְּיַד הַגַּזְלָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַבְּעָלִים וְיִטְּלוּ שֶׁלָּהֶן. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה חַיָּב לִרְדֹּף אַחַר הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם אֲפִלּוּ הֵם בְּאִיֵּי הַיָּם. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע וְאֵינָן בָּאִין עוֹד לְתָבְעוֹ:
[א] פירש״י אפילו הודה לו אחר שנשבע משום שנאמר לאשר הוא לו ע״כ:
(ט-יא) הגוזל את חבירו אע״פ שכפר בו כו׳ עד כמו שביארנו. הכל פרק הגוזל עצים סיפא מייתי לה במציעא פרק הזהב והביאור תוך זה הפרק:
הגוזל את חבירו וכו׳ – מפורש שם דוקא נשבע אבל לא נשבע אינו חייב ללכת אחריו:
אבל אם נשבע וכו׳ ולא יתן וכו׳ – משנה שם:
(ט-יא) הגוזל את חברו וכו׳משנה בבא קמא ט,ה:
הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו – יוליכנו אחריו אפילו למדי. לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין. ואם מת – יחזיר ליורשיו.
פיהמ״ש שם: יש לאדם לשלם הגזילה לבית דין שבעירו, ומביא אשמו ומתכפר לו. וישאר אותו הממון ביד בית דין עד שיבוא בעליו, או ישלחוהו בית דין, או יעשו בו מה שייראה בעיניהם.
בבא קמא קג,ב – קד,א (עם פירש״י):
נשבע לו – אין, לא נשבע לו – לא (בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה), מני? לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא! דתניא: גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן, וכל אחד אומר, ״אותי גזל״ – מניח גזילה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שישלם גזילה לכל אחד [ואחד] (דהשבה לידיה בעינן, ולא סגי במניח לפניו לומר, מי שהוא שלו יטלנה); מני? אי רבי טרפון, אע״ג דאישתבע, אמר, מניח גזילה ביניהם ומסתלק (ולא בעי לאמטויי לידיה, וסגי במניח לפניו, שהרי הבעלים שם הוא)! אי רבי עקיבא, אע״ג דלא אישתבע, אמר, עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד! ... אלא אמר רבא: שאני מתניתין, דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה, כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה, הוה ליה כמאן דאמר ליה, ״יהיו לי בידך״ (מתניתין דברי הכל היא, ולא דמיא לאין יודע, דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא לענין דינא. דר׳ טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל, ור׳ עקיבא מחייב אע״ג דלא נשבע. והאי דפרכת לעיל ואי ר׳ עקיבא אע״ג דלא אשתבע, לאו פירכא היא, דהתם דין הוא דאע״ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד, שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל; אבל הכא במתניתין דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב, הוי גביה כפקדון), הלכך: נשבע (תחילה קודם הודאה) אע״ג דקאמר ליה ״יהיו לי בידך״, כיון דבעי כפרה – לא סגי עד דמטי לידיה; הא לא אישתבע, הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה.
פירש ר״ח ז״ל (מובא בספר הנר עמ׳ צז):
הגוזל את חבירו שוה פרוטה וכול׳, דייקינן מתניתין דקתני: ונשבע – דוקא נשבע הוא דבעי לאמטייה בתריה אפילו למדי, אבל לא נשבע – לא.
יש שאינם גורסים בגמרא ״אלא אמר רבא״, ולשיטתם אין המשנה כדברי הכל אלא כר׳ טרפון ואין הלכה כמותו. ברם, ברור שרבינו גרס ״אלא״. כן מעיד הרמב״ן במלחמות (לז,ב בדפי הרי״ף):
ור״ש ז״ל כך כתב וגריס ״אלא״, ורב חננאל ז״ל נמי פירש דמתניתין דברי הכל. ואף בשאילתות דרב אחא משבחא גאון ז״ל מצינו הגירסא ופירושה כמו שכתבנו דמתניתין ר״ע. ואומר אני שלא חלק אדם בדבר. ומקצת הנוסחאות שאין בהם ״אלא״, אין להקפיד עליהם, יש לנו כיוצא בהם הרבה בתלמוד: במסכת פסחים פרק אלו דברים (פסחים עג,ב): אמר רב הונא בריה דרב יהושע, הכא במאי עסקינן, כגון שהפרישו קודם חצות. ופריך עלה, ודחיה, והדר גרסינן: אמר רב פפא, האי מני ר״א היא; ושם בפסחים בפרק ואלו עוברין: הכא במאי עסקינן, כגון שבשלו בעצי מוקצה, וראוי היה לומר בהן ״אלא״; ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא טו,ב): ואי בעית אימא, כגון בשבח המגיע לכתפים וכו׳. ואקשינן, ומפרקינן: לא קשיא אחרינא, וראוי היה לומר ״אלא״, כל שכן בכאן שכיון שהביאו מודה ר׳ טרפון וכו׳, נמצינו צריכין לתרץ לר׳ טרפון ור׳ עקיבא בענין אחד, שהרי שוו במודה מפי עצמו. ולפיכך אמר סתם: שאני מתניתין דלא שייכא בפלוגתא דידהו. וגירסת הגאונים ז״ל מפורשת ונאמנת יותר, אבל מעולם לא העמיד אדם משנתנו כר׳ טרפון ולא כר׳ עקיבא, שאין צורך.
שאילתות פ׳ ויקרא (העמק שאלה סי׳ עב; מירסקי סי׳ פו):
שאילתא: דאילו מאן דאפקיד חבריה פקדון גביה אי נמי גזילה, וכפר ליה ואישתבע ליה והדר מודי לה, מיחייב לשלומי קרן וחומש לבעלים ואשם לגבי מזבח, שנאמר: ׳נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי׳⁠ ⁠׳ וגו׳. מאי ׳תשומת יד׳? אמר רב חסדא, כגון שיחד לו כלי להלוותו; ׳עושק׳ – כגון שייחד לו כלי לעושקו. ועד דמטי ממונא לידי דנגזל לא הווייה השבה, כדתנן: הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו – יוליכנו אחריו אפילו למדי. והוינן בה: מני מתניתין? לא רבי טרפון ולא רבי עקיבא, דאי רבי טרפון, אף על גב דאישתבע מניח גזילה ביניהן ומסתלק, אי רבי עקיבא, אף על גב דלא אישתבע אמר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, דתנן: גזל לאחד מחמשה ואינו יודע אי זה מהם גזל – מניח גזלה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד. ומשנינן: לעולם רבי טרפון היא, ומודה רבי טרפון היכא דאישתבע, דכתיב: ׳לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳. והא בלא שבועה נמי כל הודאה אודויי מודי רבי טרפון, דהא תנן: מודה רבי טרפון באומר, לשנים מכם גזלתי מנה ואיני יודע אי זה הוא מכם, או, אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא, שנותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו! אלא אמר רבא, שאני מתניתין הואיל וידע ממאן דגזל והדר גזילה למריה וטעמה אמטול דנשבע דבעינן ׳לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳, הא לאו הכי כמאן דאמר ליה יהיה לו בידך דמי, ואימא לך רבי עקיבא נמי היכא דידע ממאן דגזל דהדר למריה – מודה, ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין. כדתניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק, תקנה גדולה תיקנו, שאם היתה יציאה יתירה על הקרן – מביא קרן וחומש בבית דין ומביא אשמו ומתכפר ליה. מאי טעמא? משום תקנת שבים, אבל יציאה אין יתירה על הקרן כי יהיב לשלוח בית דין – לא מיפטר, אלא יוליכנו הוא בעצמו. ודאי שמע ניגזל דיהבנון לשליח ושדר למשקלינהו ומטו לידיה דשליח – קמו להו ברשותיה, אי נמי, שוייה נגזל שליח בית דין לאיתויי מגזלן כי מטו לידיה דשליח קמו להו ברשותיה דלהכי שוי שלוח בית דין שליח ולא שוי איניש אחרינא.
סוף השאילתא מובא לפנינו (ד״ה ולא יתן).
אמנם מירסקי מציין כי רוב כי״י גורסים כמו שמעיד הרמב״ן: ״אלא אמר רבא״, אבל הוא מציין שישנם כמה כי״י שגורסים: ״רבא אמר״, וברור שצריך לפרש כמו הרמב״ן.
אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה – כמבואר לעיל הלכה ז: ״שאין פחות משוה פרוטה ממון״. דייק לכתוב: ״על שוה פרוטה ומעלה״ – כלומר, גם על שווה פרוטה בלבד אם נשבע, אע״פ שאין בחומשו שיעור ממון ופטור מחומש (כלקמן הלכה יב), מכל מקום חייב לרדוף להחזיר לנגזל את המגיע לו.
אפילו הן באיי הים – הוא מה שאמרה המשנה: ״אפילו למדי״, והעדיף רבינו לשון מקרא: ׳ומאיי הים׳ (ישעיהו יא,יא), ועליהם אומר ירמיה: ׳באיים ממרחק׳ (לא,ט).
שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו – בגמרא הנ״ל אמרו: נשבע – אע״ג דקאמר ליה ״יהיו לי בידך״, כיון דבעי כפרה – לא סגי עד דמטי לידיה. והוא כמבואר לעיל שם (קג,ב): היכא דאישתבע... מאי טעמא – דאמר קרא (ויקרא ה,כד): ׳לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׳. ואף על פי כן, מפני תקנת השבים ״תקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן – משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו״. מעתה, אם אמר לו הנגזל ״יהיו לי בידך״, למה לא תועיל אמירתו לכל הפחות מתקנת השבים, ותהיה לו כפרה?
על כן ראה רבינו כדרכו בקודש לפרש לנו את הגמרא באופן שתסתלק קושיא זו. מה שאמרו: ״אף על גב דקאמר ליה, יהיו לי בידך״ – מתי אמר? ברור שזה לא יתכן אחרי שכבר נשבע הגזלן שאין לו בידו כלום, ״מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע״. אמנם יתכן שאמר לו כך בעת התביעה, וניסה לשכנע אותו להודות שמא משתמט הוא, ואמר לו, ״אל תפחד להודות, כי אני אניח שיהיו הדמים בידך עד שתוכל לשלם״. אולם אחרי שכבר נשבע, מה עוד יש לו לנגזל לקוות? לפיכך מתייאש הוא, וממילא אם אחר כך שב הגזלן מרעתו והודה, אין לו עוד כפרה עד שיוציא את הגזלה מתחת ידו, והיינו או שיחזיר את הגזלה לבעליה או שימסרנה לבית דין כתקנת השבים (ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן שסז אות ג).
החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה... או שמחל לו וכו׳ – יש לשים לב לשינוי בהעתקת המשנה הנ״ל (בבא קמא ט,ה): ״הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו – יוליכנו אחריו״. רבינו הוסיף: ״נשבע על שוה פרוטה ומעלה״, ועוד הוסיף: ״אפילו החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה״. תוספות הללו מתבקשות מאליהן, שהרי אין דין זה בשווה פרוטה דווקא, אלא הכוונה היא ״לכל הפחות שווה פרוטה״, וכך מפורש בתוספתא בבא קמא י,יא: ״פרוטה בקרן מעכב״, כלומר, אפילו שווה פרוטה בלבד מעכב ואין צריך לומר למעלה משווה פרוטה. ביאור זה מיוסד גם על המשנה בבא קמא ט,ו:
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן – אינו צריך לילך אחריו. נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן – הרי זה צריך לילך אחריו.
פיהמ״ש שם: ואפילו היתה הגזלה קימת, אם לא נשאר עליו מן הקרן אלא פחות משוה פרוטה, אינו צריך לילך אחריו, ולא נאמר שמא יתיקר אותו החלק מן הגזלה השוה עתה פחות מפרוטה ויחזור לפרוטה.
יש לשים לב שרבינו העתיק משנה זו לפנינו כצורתה בהלכה יא, והקדים את המשתמע ממנה שאין הבדל בין מחל לו הנגזל לבין החזיר הגזלן, ואדרבה לא זו אף זו משמיע לנו: לא בלבד ״החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה״ אין זה מועיל לו על הפרוטה הנשארת והוא ״חייב להוליכה אחר הנגזל״ שהלה עדיין תובע את שלו, אלא אפילו מחל לו על הקרן ועל החומש חוץ משוה פרוטה בקרן, והיה עולה על דעתנו שכיון שמחל לו הנגזל כמעט על הכל מן הסתם לא יקפיד עליו לטרוח טרחה יתירה רק על פרוטה אחת בלבד, מכל מקום ״חייב להוליכו אחריו״. הואיל ומחל לו על הכל חוץ משווה פרוטה, לפחות את המעט שנשאר לו – ישלם ויטרח בו.
על משנה זו מבואר בגמרא שם קה,א:
חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן [אינו צריך לילך אחריו] – אמר רב פפא: לא שנו אלא שאין גזילה קיימת, אבל גזילה קיימת – צריך לילך אחריו, חיישינן שמא תייקר. איכא דאמרי, אמר רב פפא: לא שנא גזילה קיימת ולא שנא שאין גזילה קיימת – אינו צריך לילך אחריו, לשמא תייקר לא חיישינן.
כדרכו בקודש פסק רבינו כלשון אחרון על פי הכלל של הגאונים שכבר ציינתי עליו הרבה פעמים (ראה לעיל א,ח הערה 4). כלומר, אם נשאר אצלו פחות משווה פרוטה אינו חייב להוליכו אחריו, אבל אם יבואו הבעלים לתבוע את שלהם חייב לתת להם.
ולא יתן... לשלוחו אלא אם כן עשה... השליח בעדים – בבא קמא קד,א (עם פירש״י):
איתמר: שליח שעשאו בעדים (ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו, ונתנם לו) – רב חסדא אמר: הוי שליח (ואם נאנסו בדרך – פטור בעל הבית שנתנם לו). רבה אמר: לא הוי שליח. רב חסדא אמר הוי שליח, להכי טרחי ואוקמיה בעדים דליקו ברשותיה. רבה אמר לא הוי שליח, הכי קאמר: איניש מהימנא הוא, אי סמכת – סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה – שדר בידיה.
תנן: השואל את הפרה, ושילחה ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה – פטור (דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים, עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו׳); האי שלוחו היכי דמי? אי דלא עשה בעדים, מנא ידעינן (דשלוחו הוא, דקרי ליה מתניתין שלוחו)? אלא דעשה בעדים, וקתני דפטור, קשיא לרב חסדא! כדאמר רב חסדא: בשכירו ולקיטו, הכא נמי בשכירו (נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת) ולקיטו (שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא, לשון מורי, לישנא אחרינא: לקיטו לוקט תבואתו). תנן: לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו; האי שלוחו היכי דמי? אי דלא עשאו בעדים, מנא ידעינן? אלא לאו דעשאו בעדים! תרגמא רב חסדא: בשכירו ולקיטו. אבל שליח שעשאו בעדים, מאי? הכי נמי דהוי שליח, אדתני סיפא: אבל נותן הוא לשליח בית דין, לפלוג וליתני בדידיה: שליח שעשאו בעדים, הכי נמי דהוי שליח! אמרי, לא פסיקא ליה; שליח בית דין, לא שנא עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן, הוי שליח – פסיקא ליה; שליח שעשאו בעדים, דכי עשאו נגזל הוא דהוי שליח, עשאו גזלן לא הוי שליח – לא פסיקא ליה.
ולאפוקי מהאי תנא (הא מתניתין דאוקימנא שליח בית דין אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל, לאפוקי מהאי תנא), דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין (דמשמע מתניתין דמשנתן לו – נפטר גזלן), שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן (כשעשאו נגזל קאמר, ולא כשעשאו גזלן), או עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו (מיד השליח) – פטור (מאונס הדרך. טעמא דנטל הנגזל, הא נאנסו מן השליח הראשון – חייב). רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: שליח שעשאו בעדים – הוי שליח, ואם תאמר, משנתנו (דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן, [לא] תוקמא בשעשאו בעדים, אלא) בממציא לו שליח, דאמר ליה, אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו, איתחזי ליה, דלמא איניש הוא דלא משכח לשדורי ליה (ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו, לומר לו, אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי); אי נמי, כדרב חסדא: בשכירו ולקיטו.
כתב הרי״ף (רמז קפד): ״והלכתא כרב חסדא דקיימי רבי יוחנן ורבי אלעזר כוותיה, והוה ליה רבה יחיד אצל רבים ולית הלכתא כוותיה״. וכן פסק רבינו.
בעניין אחריות השליח נביא כאן את סוף דברי השאילתא פ׳ ויקרא שהובאה לעיל (העמק שאלה סי׳ עב; מירסקי סי׳ פו):
ברם צריך, אילו היכא דשוי שליח בעדים ואמר ליה, זיל אייתי לי מגזלן, אי נמי זיל אייתי לי הלוואתי מיד לוה, כי מטי ההיא גזילה והלוואה לידי שליח כמאן דמטי לידיה דידיה דמי אי לא; אי נמי, כתב ליה דיסקא דשדר ליה ביד פלוני ואחתים סהדי עליה, מאי? מי אמרינן להכי שוי שליח בעדים ולהכי אחתים סהדי אדיסקא דליהוו סהדי עליה, דכד מטי ליד שליח קמו להו ברשות שליח ואיפטר ליה האיך מאונסא; או דילמא כיון דלא קביל עליה אונסא – אונסא ברשות לווה הוי, והאי דחתים עדים מאי קאמר ליה? הכי קאמר: אי פלטין מאונסא, האי איניש – איניש דקא מנטר להו שפיר ולא קא מפסיד להו, קאמר. מפלג פליגו בה שמואל ורבי יוחנן בהא מילתא, דאמר רבי יהודה אמר שמואל, אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה; ורבי יוחנן אמר: אם עדים חתומים עליה – משלחין. הילכתא מאי? תא שמע: דרבי אבא הוה מסיק זוזי בי רב יוסף בר חמא. אמר ליה לרב ספרא, בהדי דאתית איתינון לי, כי אתא אמר ליה רבא בריה, מי כתב לך ״התקבלתי״ דאונסא ברשותיה, הדר אמר ליה, אי כתב לך נמי ״התקבלתי״ לא יהבינון לך, דילמא אדאתית ואזלת שכיב רבי אבא ונפלו זוזי קמי יתמי, והתקבלתי דידיה ולא כלום הוא לי. אלא לקנינון לך אגב ארעא דליהוו זוזי דידך, וכתוב לן אנת: ״התקבלתי״. אלמא, הילכתא כותיה דשמואל, וכן הילכתא.
הרדב״ז מסביר את פסקי רבינו (שו״ת רדב״ז חלק א סימן שפא):
ואם תאמר: דבהלכות גזילה פ״ז כתב הרמב״ם ז״ל אלא אם כן עשה השליח בעדים, ובהלכות שלוחין ושותפין פ״א [הלכה ח] כתב: ראובן שכתב לשמעון ואמר לו, מנה שיש לי בידך [שלחהו לי ביד לוי – אם רצה לשלחו, אינו חייב באחריותו, בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון, והוא שיכיר שהוא כתב ידו], משמע דהוי שליח אפילו שלא בעדים! הא לא קשיא דהכי שדרו ממתיבתא מכח מנהג התגרים, ומנהגא כי האי מנהגא הוא.
ואם תאמר: כיון דשליח בעדים הוי שליח, היכי פסקינן כשמואל דאמר אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתימי עלה! הא נמי לא קשיא, דלא מסהדי סהדי אלא שזהו דיוקני של פלוני אבל אשליחות גופא לא מסהדי. וברור הוא.
ראה הלכות שאלה ופקדון ג,א (ד״ה קודם שתכנס לרשות השואל) והשלם לכאן.
ואם הביא את הגזלה ואת החומש לבית דין וכו׳ – בבא קמא קג,ב (וכן הוא בתוספתא בבא קמא י,יא):
דתניא: ר׳ אלעזר ברבי צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן, משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו.
המאירי (שלזינגר עמ׳ 296) מוסיף ביאור:
ותקנה היא שתקנו לו חכמים, מפני שאם רב הדרך תהא ההוצאה מרובה והטרח יתר והשבים נרתעים לאחוריהם. ולא סוף דבר לבית דין עצמם אלא אף לשליח בית דין.
אין חוששין שמא תוקר – ראה שיטה מקובצת (בבא קמא קה,א):
לשמא תתייקר לא חיישינן. לישנא משמע דלא חיישינן להכי, הא אם תתייקר הוי קרבן פסול למפרע. ולי נראה האיך יקריבו קרבן שיבא לידי פסול? אלא אגב דנקט האי לישנא ללישנא קמא נקטיה נמי ללישנא בתרא והאי לישנא סבר דאפילו תתיקר נמי לאחר הקרבה כשר הקרבן כיון דבשעת הקרבה לא היה מחויב להשיב. הרא״ש ז״ל. אבל הרשב״א ז״ל כתב דאם נתייקר לאחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם שישלם גזלו לא יצא. ע״כ לשונו.
כמו שביארנו – בהלכה הקודמת.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(י) אפילו החזיר הגזילה כולה חוץ משוה פרוטה, חייב להוליכה אחר הנגזל. ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו, אלא אם כן עשה הנגזל השליח בעדים. ואם הביא את הגזילה ואת החומש לבית דין שבעירו, הרי זה מביא אשמוא ומתכפר לו, ובית דין מיטפלין בה עד שתגיע לבעלה. וכן נותן הוא לשלוחב בית דין. וכל הנותן הגזלג וכיוצא בו לבית דין, יצא:
Even if a robber returned the entire worth of the object obtained by robbery with the exception of a p'rutah, he is obligated to bring it to the original owner. He may not give the p'rutah to the owner's son or agent unless the owner appointed an agent for this purpose in the presence of witnesses.
If the robber brings the principal and the additional fifth to the Rabbinic court in his city, he may bring a guilt offering and gain atonement thereby. The court will then ensure that the object obtained by robbery will reach its original owner. Similarly, the robber may give the article to an agent of the court. Whenever a person returns an object obtained by robbery or the like to a Rabbinic court, he has fulfilled his obligation to return it.
א. ד (גם ק): אשם. אך לשון הפנים יותר יפה.
ב. ד (גם פ, ק): לשליח. אך במשנה בבא קמא ט, ה בכ״י רבנו כבפנים.
ג. ד: הגזלה. שינה את הלשון ולא איכפת לו שההמשך בל׳ זכר.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
אֲפִלּוּ הֶחְזִיר הַגְּזֵלָה כֻּלָּהּ חוּץ מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה חַיָּב לְהוֹלִיכָהּ אַחַר הַנִּגְזָל. וְלֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ שֶׁל נִגְזָל וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה הַנִּגְזָל הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים. וְאִם הֵבִיא אֶת הַגְּזֵלָה וְאֶת הַחֹמֶשׁ לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וּבֵית דִּין מְטַפְּלִין בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְבַעֲלָהּ. וְכֵן נוֹתֵן הוּא לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְכׇל הַנּוֹתֵן הַגְּזֵלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְבֵית דִּין יָצָא:
[ב] כרב חסדא דאמר שליח שעשאו בעדים הוי שליח שכן סוברים ר״י ור״א ודלא כרבה דאמר לא הוי שליח אלא א״כ עשה לו כל דיני הרשאה וכ״פ בס״ה ומשנתן לשליח פטור בכל הספרים ובאלפס גרסינן רבה וכתב רבינו ברוך בתוספותיו דלפי רב אלפס דפסק הכא כרב חסדא ולקמן פסק כשמואל דאמר אין משלחין מעות בדיוקני בהל׳ שלוחים סוף פ״א צ״ל דרב חסדא עדיף משמואל דאל״כ היו דבריו סותרים זה את זה ותימה מאי קאמר אלא לשמואל מאי תקנתיה כו׳ ואם היה סובר כרב חסדא לימא תקנתיה כדרב חסדא אלא לית ליה ולפ״ז הלכה כרבה דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח וכן מצינו בתשובת רב מתתיהו גאון ובשאלתות דרב אחא פרשת ויקרא ומיהו אם א״ל אביו שלח לי על ידו הוי שליח כדמשמע במתני׳ דהשואל ע״כ, ועיין בהל׳ שלוחים בפ״א ובפ״ב ובסי׳ ג׳ מספר משפטים:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ט]

אלא א״כ עשה הנגזל שליח בעדים – פסק כרב חסדא ורבי יוחנן ורבי אליעזר (דף ק״ד) דאמרי שליח שעשאו בעדים הוי שליח וכן פסקו כל הפוסקים:
ואם הביא וכו׳ – במשנה (דף ק״ג) דאמרינן אבל נותן (הוא) לשליח בית דין:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ט]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(יא) נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, או שמחל לו עלא הקרן ולא מחל לו על החומש, או שמחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוהב פרוטה בקרן, אינו צריך להוליך אחריו, אלא יבוא הנגזל ויטול את השאר. ואף על פי שהגזילה עצמה קיימת, אין חוששין שמא תיקרג ונמצא הנשארד שוה פרוטה:
אבל אם נתן לו אתה החומש ולא נתן לוו הקרן, או שמחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן, או שמחל לו על זה וזהז חוץ משוה פרוטה בקרן, חייב להוליכו אחריו, או יתןח לבית דין שבעירו, כמו שביארנו:
When the robber gave the original owner the principal, but not the additional fifth, the owner waived payment of the principal but not of the additional fifth, or he waived payment of both with the exception of less than a p'rutah's worth of the principal, the robber does not have to seek out the owner. Instead, when the owner comes he will take the remainder of what is due him.
This ruling is followed when the owner waives payment of everything but less than a p'rutah's worth of the principal even when the object obtained by robbery itself exists. We do not suspect that perhaps the value of the article will increase, and thus the portion remaining will become worth a p'rutah.
If, however, the robber gave the owner the additional fifth, but did not give him the principal, or if the owner waived payment of the additional fifth but not of the principal, or he waived payment of both with the exception of a p'rutah's worth of the principal, the robber must seek out the owner or give the money to the Rabbinic court in his town, as explained in the previous halachot.
א. ד: את. אך ההמשך ב׳על׳.
ב. ד: שוה. וקלקול לשון הוא.
ג. ב1, ת2: תוקר. ד (גם פ): תתייקר. והצורה שבפנים היא בבנין קל (תהיה יקרה).
ד. ב1: השאר.
ה. בב1 לית. ע׳ בהערה הבאה.
ו. בת2 נוסף: את. וכך ד (גם פ, ק).
ז. ב1, ת2: ועל זה. וכך ד (גם פ, ק).
ח. ד: לתת. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִפָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹלִיךְ אַחֲרָיו אֶלָּא יָבוֹא הַנִּגְזָל וְיִטֹּל אֶת הַשְּׁאָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַגְּזֵלָה עַצְמָהּ קַיֶּמֶת אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּתְיַקֵּר וְנִמְצָא הַנִּשְׁאָר שְׁוֵה פְּרוּטָה. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן חַיָּב לְהוֹלִיכוֹ אַחֲרָיו אוֹ לָתֵת לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ט]

נתן לו את הקרן וכו׳ – משנה שם:
ואף על פי שגזלה עצמה קיימת וכו׳ – פסק כלישנא בתרא דרב פפא בגמ׳ (דף ק״ה):
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ט]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(יב) המחזיר את הקרן לבעלים, וכפר פעם שניה בחומש ונשבע עליו, נעשה החומש כקרן לכל דבר, ומשלם עליו חומש אחר, שנאמר ״וחמישיתיו יוסף עליו״ (ויקרא ה׳:כ״ד), מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש, עד שיתמעט החומש שיכפור בו ויישבע על פחותא משוה פרוטה:
If the robber returned the principal to the owner after denying his claim and taking a false oath and then denied owing him the additional fifth and took a false oath concerning this, the additional fifth is considered as part of the principal with regard to all matters, and the robber must pay another fifth because of it.
This is derived from Leviticus 5:24, which states: "And he shall add its fifths.⁠" The use of the plural teaches that he must add a fifth to a fifth if he continues to take false oaths until the fifth that he denies - and concerning which he takes a false oath - is worth less than a p'rutah.
א. ב1, ת2 (מ׳על׳): עליו. ד (גם ק) [מ׳ויישבע׳]: ונשבע עליו. שינוי לשון לגריעותא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
הַמַּחֲזִיר אֶת הַקֶּרֶן לַבְּעָלִים וְכָפַר פַּעַם שְׁנִיָּה בַּחֹמֶשׁ וְנִשְׁבַּע עָלָיו נַעֲשָׂה הַחֹמֶשׁ כְּקֶרֶן לְכׇל דָּבָר וּמְשַׁלֵּם עָלָיו חֹמֶשׁ אַחֵר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה׳:כ״ד) וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו מְלַמֵּד שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַחֹמֶשׁ שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עָלָיו מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה:
(יב-יג) המחזיר את הקרן לבעלים כו׳ עד סוף הפרק. פרק הגוזל עצים (דף ק״ג):
המחזיר את הקרן וכו׳ – משנה שם (דף ק״ג):
המחזיר את הקרן לבעלים וכו׳ – ספרא פרשת ויקרא, דבורא דחובה פרשתא יג אות יב:
׳וחמישיתו׳ – מלמד שמוסיף חומש על חומש, עד שתתמעט הקרן משוה פרוטה.
נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש, הרי זה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה...
פיהמ״ש שם: עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה, כגון שגזל ארבע מעין – חייב לשלם חמש; שילם ארבע ונשבע על המעה – חייב מעה ורבע; שילם המעה ונשבע על הרבע – חייב רבע מעה וגרגר; שילם הרבע ונשבע על הגרגר – חייב לשלם גרגר ורבע גרגר; שילם הגרגר ונשבע על הרבע גרגר – אינו חייב אלא רבע הגרגר בלבד, לפי שהוא פחות מפרוטה. ונתחייב כל זה לאמרו יתעלה: ׳חמישתיו יוסף עליו׳, ובא בקבלה – מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש. וכן כל החייבים חומש דינם שווה, לפי שפירוש חמישיתיו – החמישיות שלו, על הדרך שביארנו.
ראה הלכות ערובין א,יב שם ביארתי על פי דברי רבינו במקומות שונים שהמעה משקלו ששה עשר גרגרים של שעורים. זהו שכתב רבינו: ״שילם המעה ונשבע על הרבע – חייב רבע מעה וגרגר״, שהרי רבע מעה הוא ארבעה גרגרים. ובהלכות שקלים א,ג כתב: ״נמצא משקל המעה... שש עשרה שעורות; ... ומשקל הפרוטה חצי שְׂעֹרָה״. שם ציינתי למקורות.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(יג) מי שהיה אצלו פיקדון, וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו, וחזר וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו, משלם חומש לכל שבועה ושבועה עם הקרן האחד, שנאמר ״וחמישיתיו יוסף עליו״ (ויקרא ה׳:כ״ד), מלמד שהוא משלם כמה חומשין על קרן אחד:
The following rule applies with regard to a person who had been entrusted with an object for safekeeping and who repeatedly took false oaths concerning the entrusted article. For example, the watchman claimed that the article was lost, took a false oath to support his claim and then admitted that it was in his possession. He then claimed it was lost and took a second false oath and then admitted it was in his possession. He must pay an additional fifth for every false oath, plus the principal.
This is derived from the phrase cited above: "And he shall add its fifths.⁠" The use of the plural teaches that he must pay several fifths for one principal.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
מִי שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ. וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאָבַד וְנִשְׁבַּע וְחָזַר וְהוֹדָה שֶׁהוּא אֶצְלוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ לְכׇל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה עִם הַקֶּרֶן הָאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה׳:כ״ד) וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו מְלַמֵּד שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כַּמָּה חֳמָשִׁין עַל קֶרֶן אֶחָד:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יב]

מי שהיה פקדון אצלו וכו׳ – שם (דף ק״ח) בברייתא מפורש ובהרבה מקומות:
עיין מש״כ בפ״ד מה׳ גנבה הלכה ה׳.
מי שהיה אצלו פקדון וטען שאבד ונשבע וכו׳ – בבא קמא קח,א:
בעי רב פפא: תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא, מאי? היכי דמי? [כגון – ב״ח] שטען טענת אבד ונשבע והודה, וחזר וטען טענת אבד ונשבע והודה; אי נמי, כגון שטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים; מאי? מי אמרינן, תרי גווני ממונא קאמר רחמנא דלא נשתלמו עילוי חד ממונא, והכא חד גוונא הוא; או דלמא, תרי ממונא אמר רחמנא דלא לשתלמו עילוי חד ממונא, והכא נמי תרי ממונא נינהו? תא שמע: דאמר רבא: ׳וחמישיתו יוסיף עליו׳ – התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת, שמע מינה.
ראה מה שביארתי באורך בהלכות גניבה ד,ה-ו, וראה גם הלכות שבועות ז,טו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהאבן האזליד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גזילה ואבידה ז, משנה תורה דפוסים גזילה ואבידה ז, מקורות וקישורים גזילה ואבידה ז, הגהות מיימוניות גזילה ואבידה ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז גזילה ואבידה ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה גזילה ואבידה ז, אור שמח גזילה ואבידה ז – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל גזילה ואבידה ז, יד פשוטה גזילה ואבידה ז – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

Gezeilah vaAveidah 7 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Gezeilah vaAveidah 7, Mishneh Torah Sources Gezeilah vaAveidah 7, Hagahot Maimoniyot Gezeilah vaAveidah 7, Migdal Oz Gezeilah vaAveidah 7, Maggid Mishneh Gezeilah vaAveidah 7, Or Sameach Gezeilah vaAveidah 7, Even HaEzel Gezeilah vaAveidah 7, Yad Peshutah Gezeilah vaAveidah 7

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×